אלבום תמונות
12 לוחמים - מלוחמי "הארגון הצבאי הלאומי" (9) ו"לוחמי חירות ישראל" (3), שנידונו למוות בעשור האחרון לפני הקמת מדינת ישראל על חלקם בפעולות ארגוניהם ועל החזקת נשק, ואשר 8 מהם הוצאו להורג בכלא עכו, 2 בכלא בקהיר ו-2 התאבדו בכלא ירושלים בטרם בוצע גזר-דינם.
כולם עלו לגרדום בהיותם בני 25-19 שנה (פרט לדב גרונר שהיה בן 34), מחציתם היו ילידי הארץ (2 נולדו בירושלים, 2 בפתח-תקווה, 1 בתל-אביב ו-1 בחיפה), 2 נולדו בפולין, 1 בהונגריה, 1 בצ'כוסלובקיה, 1 בעיראק ו-1 בלבנון. רובם השתתפו גם במבצעים קודמים של ארגוניהם, 2 התנדבו בימי מלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי ו-1 שרת בפלמ"ח.
שלמה בן-יוסף, איש אצ"ל, חבר פלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה, ירה אל אוטובוס ערבי בתגובה על רצח איש אצ"ל בידי ערבים והתקפה על מונית נוסעים בכביש עכו-צפת, והועלה לגרדום בעכו ב-29.6.38.
אליהו חכים ואליהו בית-צורי, אנשי לח"י, הרגו בקהיר את המיניסטר-התושב הבריטי למזרח התיכון, לורד מוין, נידונו על-ידי בית-משפט מצרי והוצאו להורג בקהיר ב-22.3.45.
חברי האצ"ל דב גרונר (שנפצע קשה ונשבה בהתקפה על משטרת רמת-גן), ויחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי (שנאסרו בדרכם לחטוף ולהלקות חיילים בריטיים כתגמול על הלקאת לוחם אצ"ל בפקודת בית-דין בריטי), הועלו לגרדום בעכו ב-16.4.47.
מאיר פינשטיין (איש אצ"ל שנשבה בהתקפה על תחנת הרכבת בירושלים) ומשה ברזאני (איש לח"י שנאסר נושא רימון), פוצצו את עצמם בכלא ירושלים ברימון-יד (שהוברח אליהם בתוך תפוז לפי בקשתם) שעות ספורות לפני ביצוע גזר-דין המוות ב-21.4.47.
אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, לוחמי אצ"ל שנישבו אחרי הפריצה לכלא עכו, הועלו שם לגרדום ב-29.7.47.
בשנים 1947-1944 היו עוד עשרות אנשי אצ"ל ולח"י שנידונו למוות על-ידי בתי-דין צבאיים בריטיים, אך עונשיהם הוחלפו למאסר עולם. שניים מן הנידונים למוות זכו לחנינה אחרי שאצ"ל לכד 6 קצינים בריטים והודיע כי "על גרדום נשיב בגרדום". במקרהו של דב גרונר השיגה חטיפת קצין ושופט בריטים רק דחייה של ביצוע גזר-הדין. נסיון לחלץ בכוח נידונים-למוות מכלא ירושלים לא עלה יפה. חטיפת 2 סרג'נטים בריטים לא הרתיעה את השלטון מהוצאתם להורג של 3 נידוני אצ"ל האחרונים, ואז מימש אצ"ל את איומו ותלה את בני הערובה.
ברוב המקרים שללו הנאשמים במשפטי המחתרת את חוקיות השלטון הבריטי בארץ, לא הכירו בסמכות בתי-הדין, תבעו לעצמם מעמד של שבויי מלחמה, ולא השתתפו במהלך המשפטים אלא בצורת הצהרות מדיניות ונאומי-האשמה נגד בריטניה. את פסקי-דין המוות הם קיבלו בהכרזות כגון "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" ובשירת "התקווה". הם סרבו לחתום על כתבי-ערעור ועל בקשות לחנינה (בקשות כאלה הוגשו תמיד על-ידי קרובי משפחה, ועל-ידי המוסדות הלאומיים, רבנים, רשויות מקומיות, ארגונים וכו'). גבורתם של עולי הגרדום, נכונות ההקרבה ומסירות הנפש שלהם, עמידתם הגאה במשפט והליכתם הזקופה אל הגרדום, עוררו הדים נרחבים בארץ ובעולם והוסיפו לעם ישראל כבוד ותעצומות נפש. התקווה שעליה מסרו עולי הגרדום את חייהם התגשמה עד מהרה, חוסל השלטון הזר וקמה מדינת ישראל העצמאית.
מתוך "דע תולדות היישוב"
בהוצאת מרכז ההסברה