את חנניה ז"ל הכרתי בשנת 1971, בקורס טנקיסטים, בבית-הספר לשריון. היינו צוות הדתיים של פלוגה מ'. אנחנו הצוות היחידי בפלוגה שנשאר באותו הרכב כשנתיים וחצי: אשר, חנניה ואנוכי. בימי שבת נהגנו לאסוף עשרה חיילים למניין, והתפללנו. חנניה היה החזן הקבוע שלנו. ביום-הכיפורים של המלחמה התפללנו תפילת-שחרית, וכשרצינו להתחיל מנחה ניתנה הפקודה לעלות על הטנקים ולדהור לכיוון התעלה. חנניה נפצע, איבד הרבה דם, גופו היה מלא רסיסים. לא חשבתי פעמיים, הרמתי אותו על גבי והתחלתי ללכת. מדי פעם עשיתי הפסקות כדי לנוח ולתת לחנניה לנוח. הלכתי לכיוון הבסיס... לפנות-בוקר הייתי עייף מאוד, הורדתי אותו מעל גבי והשכבתי אותו על החול. החלטנו לנוח עד לזריחה. בשש ראיתי חיילים מצריים, היינו מוכרחים להמשיך. לא רציתי שיגלו אותנו. היינו עייפים מאוד, רעבים וצמאים. מיום שישי לא אכלנו ולא שתינו, שהרי היה צום יום-הכיפורים, ולפני שיצאנו לא הספקנו לאכול. כל מאתיים שלוש-מאות מטרים הורדתי אותו וישבנו לנוח. שוחחנו בינינו והתפללנו. חיילים מצריים עקבו אחרינו, גילו אותנו. לקחו ממני את העוזי והחגור. מיד סיפרתי שחנניה שוכב פצוע והם שלחו שני חיילים להביא אותו. הביאו אותו במרחק חמישים מטרים ממני והניחו אותו על האדמה. אחד הקצינים אמר לי לקום וללכת איתו. אני ביקשתי לקחת את חנניה אתי. הוא לא רצה לשמוע. ביקשתי והתחננתי, והוא בלי רחמים דחף אותי ומשך אותי לכיוון שאליו רצו ללכת. הוא אמר לי: לפצוע נביא רופא. וזו הפעם האחרונה שראיתי את חנניה.
דוד תורג'מן.