מרץ 1948
נתגלגלתי לימים מספר לתל אביב בעיצומה של תקופת המצור ומתיחות למשק. היום היה קודש לענייני המשק שבשמם באתי לכאן, והערב להנאה מהאווירה הרוגעת שאפפה עדיין את העיר, בטרם אשוב למשק. ערב אחד כשטיילתי עם נערתי, ברחובה, של העיר פגשתי בו לפתע. לאחר רגע של תקיעת כף וחיוכים אילמים נפרץ סגור הפה והחל המטר ההדדי, שאלות על מהלכי חיינו, הוא על חיי במשק ואני על חייו במחנות ובקפריסין. אף על פי כן היתה כבר שיחה זו, יותר מאופקת ולא ידעה כבר את אותו ויכוח חופשי שהייתי רגיל לערוך איתו תדיר בימי נגבה וגבעת השלושה, בשאלות מדיניות ורעיוניות. נעים היה הויכוח איתו, שכן חשת בעליל שניצב לפניך אחד היודע לעמוד על שלו בהכרה ובתקיפות. על כן היה ויכוחנו טהור וחברי, דבר שהיה נדיר באותה תקופה, היא תקופת הפילוג התנועתי בתנועת פועלי א"י.
ואילו הערב לא נגעתי כלל בויכוח מפני קדושת הימים וההליכה המשותפת לאורך כל החזית אף שחשתי בו כמיהה לויכוח זה. מוטקה לא 'סחט' כל מלה פוליטית, טפח לי על כתפי ופרץ ב'וידוי' רעיוני, שהכיל בעיקרו מצברי מרירות על המזימות לפירוק הפלמ"ח ועל הנוסח הצבאי החדש הצפוי לנו. בדבריו אלה - כך הרגשתי - שלמה כאילו מסכת החברות ההדדית שלנו שנוסדה באהלי נגבה והפגשותנו בערב זה.
נפרדנו באיחולי להתראות מהירה ובנסיבות טובות יותר.
לאחר שבועות ספורים נודע לי מהעיתון, על נפילתו וממאן הלב להאמין. עדיין צופה הוא, לפרעון האיחולים שאיחלנו איש לרעהו באותו ערב...
שלום לאפרך מוטקה, יקירי, אזכרך כאחד מחברי הטובים והיקרים ביותר
ישראל גורדין משגב-עם
מתוך 'מכתבים ממוטקה חוברת זכרון'. החוברת ומידע נוסף נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.