סגן מרדכי "מוטקה" דגי הרינג ז"ל

8.6.40
שלום יוכבד

את מכתבך לא קיבלתי עוד, ואחרי זמן רב של התעקשות אני יושב לכתוב לך. אני לא רוצה לכתוב לך לפי שאני מקבל ממך תשובה. אני לא רוצה להאשים אותך אבל אני לא רוצה לכתוב, לפני שאני מקבל תשובה. ביום שלישי אני צריך לצאת לקורס למדריכים בשכונת בורוכוב לחמשה ימים, אבל זה נדחה ליום חמישי. שמעי יוכבד, אם המכתב יגיע אלייך בזמן שאבא עוד יהיה אצלך, תגידי לו אם הוא רוצה להישאר, הוא יכול להישאר עד אחרי שבת, אנחנו כבר נסתדר. היומיים האלה שדחו את הקורס זה יהרוג אותי. תתארי לך כמה נלחמתי עם אבא בכדי לצאת. הוא לא הסכים לוותר למעני למשך שבוע, הוא רצה לנסוע לשבועיים והוא לא יוותר בשום אופן ובמקום לתת את המנה לי, נתן את המנה לאמא בזמן שאני לא הייתי בבית. אני כבר ויתרתי על נסיעתי אבל אמרתי אני אתחשב בזה. העיקר, אבא אמר שהוא יחזור ביום שלישי, תתארי לך אבא חוזר ביום שלישי והוא מוצא אותי בבית, אני כלל לא יכול לתאר לי מה שיהיה. אני אטלפן לגולברטים אולי הוא יספיק למסור לו שישאר, אני לא רוצה לריב איתו.
יוצאים לקורס שלושה מקבוצתנו ואולי עוד מישהו מהסניף. הקורס הזה הוא קורס מחוזי כל מחוז שרון ישתתפו בו, כשישים חבר. האבא נסע להביא אותך הביתה מפני שאמא כואבת לה היד והיא צריכה לנסוע לאיזה מקום. תבואי הביתה אז נוכל לדבר, אני חושב, כמה שרק נוכל. את יודעת מה זה, אני משתגע אין לי עם מי לדבר. עם אמא אני לא יכול לדבר באופן גלוי, היא לא תדע לשמור על פיה, ואני גם פוחד שתלגלג עלי.
עם החברה הזו קשה לי לדבר היא סוף כל סוף עוד בת ארבע עשרה ואני בוגר ממנה כמעט בשנתיים. אני כבר יודע מה זו מלחמת קיום. היא עוד לא יודעת, להשיא עצה היא לא תוכל. היא רק יכולה לשמוע מה שאני מדבר אבל לא יותר. ואני גם לא רוצה לבלבל לה את המח. אני כל כך מלא יאוש מזה שזה נורא, כך שאת היחידה, שאני יכול לפנות אליה, וכשאת לא עונה על מכתבים אז אובד ממני גם החשק לכתוב ואני מתאכזב ממך. אני לא רוצה להאשים אותך, אבל אני חושב שאת היית יכולה לענות לי כבר מזמן. אסתר עברה לדירה. שלמה עבד כשבוע אבל עכשיו החליפו אותו והוא לא עובד לעת עתה, זה היום השני.
אני בזמן האחרון מנהל שני יומנים, אחד יומי כל מה שעובר עלי ומה שאני חושב, והשני הבעת דעות על ספרים. אני מוצא סיפור כלשהו ביומן
בזמן שאני כותב בו, אני רוצה לשפר את הכתיב שלי אבל אני לא יכול. כשאני מתחיל לכתוב אז אני רץ, אני לא יכול להשתלט על היד ויוצא לי כתב מחורבן ומלא שגיאות.
אני לא יודע מה איתי, אני מתרגז באופן איום. מכל דבר אני מתעצבן והתחיל לצאת לי פצעים על כל הגוף. אני חושב שזה לכלוך דם, וזה גורם לכל המצב רוח המחורבן שלי. מה עם הלימודים שלי אני בעצמי עוד לא יודע, עוד לא עשיתי כלום. אני חושב לנסוע לשושנה ונראה עוד לקוות או לא. חשבתי לצאת לבציר אבל אם אצא לקורס אז כבר לא אבוא לבציר. אני כבול עכשיו לבית. רק עכשיו אני מתחיל להרגיש עול מהו. יתכן שזה הדבר שמדכא אותי. תעני תשובה עוד לפני יום חמישי אני מחכה בכליון עיניים לתשובה. תשמרי על המכתבים האלה אני מבקש ממך.

אחיך מוטקה

מתוך 'מכתבים ממוטקה חוברת זכרון'. החוברת ומידע נוסף נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.