סגן ד''ר עודד בן דרור ז"ל

אלבום תמונות

למדתי עם עודד שמונה שנים בבית הספר העממי ואח"כ בתיכון מגמה. בצבא כל אחד הלך בדרכו. בתום הצבא אני רציתי לנסוע ללמוד רפואה בבולוניה ועודד בסיינה בעקבות קרוב משפחה שלמד שם, והוא לקח אותי לשמוע סיפורים על סיינה. אותו בחור למד שם כבר שנה שלישית, השתכנעתי ללכת בעקבות עודד ללמוד בסיינה.
זה רקע ההכרות שלנו ועתה אספר באופן כרונולוגי.
בביה"ס העממי עודד היה מאוד שקט ולא מתבלט ואנחנו הייני שלישיה שקראו לנו יוסף, בני וישראל ונקראנו חבורת "יוסבן". עד מהרה קמה חבורה מתחרה שכללה את עודד, דוד לוין ומשה תרמו ולהם קראו חבורת "ידעם". ולנו זה מאוד חרה איך קמה לה חבורה מתחרה. הגימיק שלנו היה בהצגות וכדומה והם היו שלושה יותר איכותיים יותר של סודות עם תוכניות איך לגבור עלינו בדרגם שלהם, בדרך הרוח, זה פיצל את הכיתה לשניים. גמרנו את ביה"ס היסודי והלכנו ביחד לתיכון, שנינו הלכנו לביולוגית, כי גם אצלי וגם אצל עודד, מוקדם מאוד בחיים הרפואה נראתה באופק.
זיכרונות מיוחדים מהתיכון אין לי. זה עבר די משעמם, עודד לא שיגע את המורים הוא היה "ילד טוב ירושלים".
אחרי הצבא החלטנו לנסוע ללמוד רפואה עם עודד והצטרף אלינו בחור נוסף בשם איציק. ב-30.9.66 עלינו על אניה ונסענו לאיטליה.
ה"סיסמה" שלנו היתה חסכנות, לא היה לנו הרבה כסף.
האניה היתה רעועה, שטנו במשך שבעה ימים בישיבה על כסאות מטוס, הגענו לאיטליה עייפים ורצוצים, אך עם הפנים לעתיד. לסיינה הגענו ברכבות והחלטנו, גם בגלל החסכנות וגם בגלל החברות, להישאר יחד ולשכור חדר ביחד ובסיינה לא היה כזה תקדים ששלושה סטודנטים גרים באותו חדר. התגלגלנו קשות כדי למצוא חדר לשלושה, עד שהגענו למשפחה איטלקית מאוד נחמדה, שהיה להם כזה בית עתיק עם וילונות קטיפה אדומים. הם נתנו לנו חדר ענק, סידרנו לנו פינת מטבח והתמקמנו בחדר. החדר היה גדול וקר ללא חימום שעשה קר לא רק בגוף אלא גם בנשף. אחרי יומיים נודע לנו שיש מבנה שהםה פעם בית זונות, שהפכו אותו למעון סטודנטים וזה נקרא פנסיון סוזיני. שם היו חדרים מיועדים לסטודנטים עם כל הנוחיות: שולחנות כתיבה, מנורות שולחן וכו'. אמרו לנו למה אתם לא עוברים לשם במקום בחדר הקר והגדול בלי תנאים. הלכנו לשם וביקשנו לשכור חדר, אדון סוזיני שאל כמה אנחנו וכשאמרנו שלושה הוא נשאר עם פה פעור ואמר שמאז שהוא משכיר את הפנסיון הוא לא שמע על שלושה סטודנטים בחדר. בסופו של דבר הוא סידר חדר לשלושה, לא גדול עם שולחנות ומנורות, הוא היה מומחה לחיי סטודנט, היה לנו נורא לא נעים מהמשפחה שנכנסנו אליה, עם האולם הגדול, וכאן עשינו מעשה מחפיר, שילמנו לחודש אבל היה שווה לנו לעזוב. יום אחד כשהם לא היו בבית לקחנו את כל המזוודות, השארנו להם את המפתחות על השולחן, לקחנו מונית ספיישל, שבשבילנו לקחת מונית ספיישל זה היה באמת רק בזמן חירום, היינו כ"כ בלחץ, כי המשפחה הזו היתה כ"כ נחמדה אלינו ודאגו לנו ומאז לא ראינו אותם. נכנסנו בשמחה לפנסיון סוזיני.
אנינו הייני משוגעים על רפואה ושם היתה רכילות איזה ספרים צריכים והכל. קנינו ספרים ומילונים ואז אמרו לנו, חכו ככה אתם לא יכולים, לכו על יד בית הקברות יש מכון אנטומי. האחראי שם שמו דניאלי, אתם צריכים לקחת מזוודה ולשחד אותו ב-5000 לירטות שייתן לכם שלד של אדם ללמוד אנטומיה. תארו את עודד צריך לשחד את אדון דניאלי. לא האמנו שזה יכול להיות, אמרו כן, לכו תנסו. בפחד הלכנו אליו, עמד לפנינו איש ענק ממדים ומפחיד שידע בדיוק מה רוצים ממנו, ואנחנו כמו ילדים בגן, מראים לו כאילו בלי כוונה שטר כסף ואומרים באיטלקית רצוצה שלד, שלד. הוא באמת העמיד כל אחד מאיתנו בשלד.
כל אחד התארגן בפינה בחדר והתחלנו ללמוד. מילה - מילון, מילה - מילון, תרגמנו את הספרים. עודד ואני היינו תלמידים מצויינים, התחלנו לשבת עד 12 בלילה עם המילונים מול השלדים כמות למידי ישיבה. בינתיים נוצרה בעיה, אנחנו גזרנו על עצמנו לא ללכת לאכול במסעדות, קנינו שימורים ואכלנו אותם אבל את הקופסא שמרנו, קנינו קוביות ממרק וכף חשמלית לכל אחד. בצהרים היינו אוכלים במנזה אז כל אחד לקח לחמניה שם בכיס ובערב היינו אוכלים לחמניה עם המרק. אני חושב שבהיסטוריה של איטליה לא נראו שלושה סטודנטים כאלה. אלא מה, חמתו של הבעלים של הפנסיון שהיתה המנקה רואה פתאום ספרים בחדר ושלדים ויותר מדי בזבוזים של חשמל וכו', הם היו רגילים לסטודנטים האיטלקיים שלא היו בכלל בחדרים, אולי חמש דקות ביום ורק באו לישון. היא הלכה לחתנה ואמרה לו, תשמע, שלושת הבנדיטים האלה יפשטו לנו את הרגל, הם סטודנטים באמת. יום אחד אדון סוזיני דופק בדלת נכנס וכמעט מתעלף, שלוש מנורות דולקות, שלוש כפות חשמליות פועלות, כל החדרים ריקים, כל הסטודנטים מבלים ורק אנחנו לומדים, אנחנו ממש קפאנו. למחרת אנו מוצאים את עצמנו זרוקים ברחוב, צריכים לחפש שוב דירה לשלושה עם תנאים מתאימים לסטודנטים. לא חשבנו לרגע לפרק את השלישיה, למרות שזה היה מאוד קשה למצוא חדר. בכל הסוכנויות להשכרת חדרים לא רצו לשמוע על שלושה סטודנטים בחדר, עד שהגענו למשפחת גווידרי, הם התפתו להחזיק אותנו. ארגנו לנו שולחנות ומנורות ושוב חזרנו לשגרת לימודים. אני ועודד היינו התלמידים הבולטים של הסטודנטים, למדנו בצורה רצינית ביותר.
אני, עודד וציון היינו אנשים שמאוד קשורים לבית. עודד ידע מאוד יפה לשיר ואנחנו מצאנו את ניחומינו בזה שבערבים שהיינו יוצאים למנזה היינו הולכים ושרים בעברית. השיר האהוב על עודד היה "אם תלבשי שמחה שחורה" והיינו שרים ושרים ושרים ושורקים וזה היה נותן לנו דינמיקה פנימית. היינו שרים ושורקים ועושים דואטים. במסגרת המוסיקה הספונטנית בלילות סיינה הקרים אני התחלתי לשיר שירים בערבית שלמדבי בבית אבא ועד מהרה עודד הצטרף אלי בשריקה מסלסלת של הזמרים הערבים והוא ידע לסלסל ולשרוק את השירים שהבאתי מההורים. ואז הוא אמר לי דבר שגיסו היה אומר עליו: "הבעל של אחותי אומר עלי שאני בור סוד שאינו מאבד אפילו טיפה". לא חשוב שאז לא הבנתי את משמעות המשפט הזה. זה היה בעקבות זה שדיברנו שדברים שאנחנו מדברים לא צריכים לדלוף החוצה ואז הוא אמר את המשפט הזה שמשתמע גם לאדם שקולט דברים ואינו שוכח וגם לשומר סוד.
אלמנט החסכנות היה אצלנו מוטו, אבל לא רצינו להיתפס שוב עם הכפות החשמליות, כדי שלא יזרקו אותנו שוב. לכן כתבנו הביתה שישלחו לנו מצרכי מזון. עודד קיבל קופסאות מיונז וקנינו לחם, וארוחת הערב היתה פרוסות לחם עם מיונס מרוח דק-דק וסוף המריחה עודד היה מלקק את שני צידי הסכין בתנועה אופיינית.
כמו שאמרתי, החוסר של הבית היכה בנו, אז עודד סיפר לי סיפור שאבא שלו סיפר לו על איזה עציר שרצה לנחם את שאר העצירים ואמר להם: חורף קיץ, קיץ חורף, וזה עובר. אז עודד אמר לי: מה אנחנו משתגעים על הבית, קיץ חורף, חורף קיץ ואנחנו חוזרים הביתה. וככה התנחמנו שגם אנחנו נשתחרר מאיטליה ונחזור הביתה.
פעם עשינו טיול ונקלענו לרובע של זונות, ישבנו באוטו וצפינו עליהן. פתאום מופיעה זונה דקה וקטנה עם שיער ארוך וגולש, באמת משהו עדין, ואז עודד קופץ כנשוך נחש ואמר: "זאת איילה זה לא מתאים לה", מאז דיברנו על האיילה כשכל הקשר שלנו איתה היה קשר עין.
הגענו לשנה השניה והמשכנו בקו הלימודים, עשינו סדר יום כמשטר צבאי ונוצרה אצלנו בעיה, כי אני איש לילה, יכולתי ללמוד עד מאוחר, אך בשביל זה הייתי חייב לישון בצהרים ועודד טיפוס של יום כשבתשע בערב נסגרות לו העיניים, וזה היה קונפליקט. הוא רצה ללמוד ביום, ואני וציון רצינו לישון כדי ללמוד בלילה. אז עודד היה קם בחמש בבוקר, היה מדליק את המנורה הקטנה על השולחן שלו ומתחיל ללמוד בלי להפריע לנו לישון. כשחזרנו בצהריים אני וציון רצינו לישון כדי ללמוד בלילה, ועודד רצה ללמוד כדי לישון בלילה. היינו מורידים את התריסים, עושים האפלה, אני הייתי לובש פיג'מה עירקית עם פסים, וככה גם ציון, והיינו עושים ממש מנגנון של שינה, הכל חשוך, עודד בזמן הזה היה יושב עם מנורת שולחן כדי לא להפריע לנו ולומד. בתשע בלילה כל האורות היו כבים, עודד הולך לישון ואנחנו עם מנורות שולחן לומדים. עד מהרה אני רואה את עודד נכנס בצהרים לפיג'מת פסים עירקית ונכנס למיטה לישון. אני אומר לו: "עוידל, מה קרה לך", הוא רצה לעשות כפל יעילות, הוא התחיל ללמוד בחמש בבוקר, ישן בצהרים ורצה למשוך איתנו עד שתים עשרה וחצי בלילה. הוא רצה להנות גם מהעולם שלו וגם מהעולם שלנו אבל זה לא הלך לו. בעשר הוא היה נרדם, נכנס למיטה והולך לישון.
עודד היה תלמיד מצוין, הוא השקיע בלימודים וראה ברכה בעמלו. עודד היה תלמיד טוב ואני חושב שהוא גם היה הופך לרופא טוב. כסטאז'ר היה אמביציוזי והוא התחרה בשאר הסטאז'רים. הוא התעניין במאמרים רפואיים, שזה החלק הכי קשה של הרפואה ולפי דעתי הוא היה מאוד נאמן לחולים. הרופאים מאוד אהבו אותו ואחת הרופאות קראה לו בחיבה "ינגלה" (בחיבה: ילדון). בתקופת הסטאז' הוא הכיר חברה - אחות בבית החולים, שכ"כ תאמה לאיילה שראינו שש שנים קודם לכן, בלילות חשוכים באיטליה, היא היתה באותו סטייל: תימניה נמוכה, צנומה, עדינה, ציפורת, אבל בלי שיער ארוך אלא קצוץ ואיך שראיתי אותה אמרתי שהיא מתאימה לעודד.
כשאנחנו היינו באיטליה המשפחות שלנו יצרו קשר טוב מאוד של חברות.
מה שלעודד היה מאוד חסר באיטליה, הוא היה מאוד קשור לבית והוא סיפר לי, שבימי שישי בבית, הוא היה הולך לשחק כדורגל וכשהיה חוזר היה עומד במרפסת הצמודה למטבח כשאמא שלו מסיימת את ההכנות לשבת, היה מצחצח נעלים על אדן החלון ושורק שירים עבריים. היה פה קטע של אינטרקצה, שאני לא זוכר מה, בינו לבין אימא שלו. הדבר הזה הוא אמר לי שהכי קשה לו והכי חסר לו זה אחה"צ של ימי שישי שרק יהודים מכירים. כשעודד אמר יום שישי אחה"צ ידענו למה הוא מתכוון: לצחצוח הנעלים אחרי הכדורגל, לשריקה ולאימא שלו.
המוות של אמא שלו מאד השפיע עליו, מה שעודד אותי שאחרי מות אמו הוא לא התפרק והחזיק מעמד והמשיך לתפקד.
הוא היה איש מאוד מצפוני והוא כאב עוולות. בתקופת שהותנו באיטליה הוא מאד כאב את הניצול של סטודנטים אחרים את ציון ולקחו ממנו דברים. עודד היה מאוד מתרגז והשתדל למנוע את זה. הוא היה מאוד מאוד מצפוני.
לפי דעתי היה לו פוטנציאל להיות רופא טוב, היה לו גם השכל הנדרש וגם הנפש הדרושה. לדעתי כמה שהוא היה מתקדם בסולם האקדמי הוא לא היה מאבד את הנפש לחולה ועם הנפש הזאת הוא היה מצליח לעשות חייל אקדמי והיה רופא טוב במובן הקלאסי, דבר שהיום חסר מאוד.
אני חושב שהגנים שירש והסביבה המשפחתית שבה גדל בנו לו את האופי המיוחד, אין ספר שאמא שלו האצילה עליו מאישיותה ותרמה לעיצוב אישיותו המיוחדת, היה לו יחס מיוחד מאוד אליה והוא היה מאוד קשור אליה.