הרשה נא לי, שאול, ולו הפעם האחרונה, לפנות אליך ישירות. ותהיה כל מילה על הנייר כרגב נוסף על תל קברך. ואם אני כבר יושב וכותב עליך, יקירי, אצטרך, כנראה, גם לשים תמונתך במסגרת, ואחר כך, לידה, תוצב החוברת, ושתיהן יחדיו, באילמות תזעקנה: הוא היה!
כל שנתת, שאול, תמיד היה רב ושופע: אם היה זה חיוך מקרין חן וטוב, מציף וחודר לכל לב, אם הבעת דעה בויכוח מעמיק, הגיוני וחד.
כך גם אשר אחריך הותרת - רב הוא ללא קץ. ובלב - הגדול שבחללים, המר שבטעמים, החותך שבכאבים...
ואין מקלה כלל המחשבה, הידיעה, כי לו קמת היום והשקפת על כל המעשה מן הצד - היית מעיר בנחמה מרצינה: "טוב, אז תפסיקו כבר, נו, הן ידעתי, וידענו כולנו, שזה עלול לקרות. ידעתי לקראת מה אני הולך, ואילו צריך הייתי לעשות זאת שנית - הייתי עושה אותו דבר ללא כל ספק. נכון, תכניות רבות עוד היו לי וקצת חבל כי לא אוכל להגשימן. גם נחת לאבא ולאמא כמעט ולא הספקתי לתת, ולא רק להם...
אך מה שעשיתי חשוב לא פחות...
לכן, אולי כבר תפסיקו לבכות?!"
ודאי תסלח לנו, שאוליק, אם קצת חולשה נגלה, ומיד פעם שנחשוב ונשיח בך, ונעלה זכרך - תוצפנה עינינו במעט לחלוחית,
ותקלח שיחתנו דמומה, חרישית.
הלא כל כך אהבנוך והיית לנו יקר...
לכן עליך נבכה, ותמיד לנו תחסר.
יצחק