בכלל אני נמצא במצב משונה: אני מבין ויודע שצריך ומוכרחים להלחם, אבל לא שש לזה, מכיר בהכרח, בכורח המציאות, אבל אין לי חשק להגרר לתוך כל ספיחי המלחמה: הרוגים, פצועים, נכים וכו'. אבהיר לך שוב: אני רוצה, ממש מוכן עכשיו לצאת, ומרוגז וכועס על נאצר עם השחצנות שלו, ועל אשכול עם המתינות המוגזמת שלו. הודעתי למחלקה שלי שאם צה"ל לא יצא למלחמה, אז המחלקה תצא. אבל בראש צלול, כשאני חושב, אני לא שונא אף חייל מצרי אחד, ואני לא שש להרוג אף סורי או ירדני או לבנוני, שיש לו בבית ילדים או אם או אהובה - כל כך אין לי חשק לזה - אבל מוכרחים, ובאמת באמת מוכרחים.
נעים כל כך לשמוע איך שהעם המפורד הזה התאחד פתאום. לפתע נוסעים לך רבנים בשבת, בגין מבקר אצל בן גוריון; אמהות אופות עוגות לחיילים סתם כך - אי שם, אנשים מנדבים מכספם במקום לנסוע לטיול לחו"ל. מה קרה לו לעם הזה? אני חושב שאולי צריך מין תקופת מתח שכזו כל מערכת בחירות, לאחד קצת את מה שהפרידו המפלגות.
נדמה לי שיותר מדי עסקנו בענינים העומדים ב"רומו של עולם" ושכחנו סתם ככה את עניני היום יום, שהם בעצם המעניינים. אבל כבר מחשיק ונעשה מאוחר. אני הולך לברר מה המצב במחלקה ועם המכתב הבא, להתראות שוב...