יום שני
לשרה'לה המקופחת - קצת שלומות,
נכון, קצת לא יפה מצדי, ויש לי מזל שאת סלחנית... שרה'לה, דבר אחד את ודאי יודעת - שבאמת אין פה זמן לכתוב מכתבים. עכשיו, למשל, אני כותב בתוך הטנק, כשבחוץ נערך מסדר, ואני "מתפרפר" לי. ממש סכנת נפשות. מבינה? אבל הלא מוכרחים לשמור על קשר עם אחות. שכן כשבאים הביתה, בקושי מספיקים להחליף אתה שתי מילים וחצי, וגם אז הדעות חלוקות...
מה אגיד לך? הרי אתמול נפגשנו, ולומר את האמת, נדמה לי שהמילים היחידות שהחלפנו היו "שלום" ו"מה שלומך", לא? אבל היתר, הקשר שבלב - (אלה אינן מילים של שבת) ישנו. נכון? לא תאמיני, אבל אני כותב לך לפני שכתבתי לדיתי, והשד יודע אם אתפנה היום לכתוב גם לה. אם תשאלי מה אני עושה בכלל (נו, תשאלי?), אגיד לך: אני נוסע על טנקים בנגב. ומה עוד? זה כבר הכי סודי בעולם ואסור לגלות... כבר הספקתי לשכוח שהתקלחתי אי פעם, מהאזניים מתחיל ליזול שוב גריז, הידיים שחורות, אבל שאול אינו מאבד את המורל ודווקא די מעניין לו. היום ראיתי את רבקה הג'ינג'ית הולכת ומנחמת חברה שבוכה אחרי ראיון מג"ד. את רואה, לא רק לך רע.
מה באמת הענינים אצלך? האם תתחילי פעם משהו או לא? כנראה, שעוד לא הגעת למסקנה שהאח הבכור תמיד צודק. אגב, דוקא עשית בחכמה שאמת לאמא ולאבא לנסוע בשבת. גם הורי דיתי נסעו. כך שהיינו יחד כל הזמן. זהו זה. אני צריך לסיים. סליחה על המכתב המבולבל והקצר. בשבת אכתוב לך שוב, ואז יהיה זמן ואהיה יותר נקי (אני מקווה) ואוכל לשבת בשקט ולכתוב. ועד אז המון שלומות.
שלך
שאול