אט אט אני מתחיל להבין מה פירושם של "נעורים". זו תקופה הבוראת יצרי אנוש יפים, זכים וצלולים, נאים, חזקים ומחייכים; חסרי דאגות ומלאי אהבה לסובב אותם. אני לא השתניתי, אינני יודע, אולי כולם כמוני, אולם אני חושב שלא כך הוא. אני הולך ומתאהב יותר ויותר בשירים העבריים השקטים והעצובים מהתקופה "ההיא". אני חולם בהקיץ, חושב ומהרהר, אני יכול להזדהות עם סרט או ספר עד כדי בכי, וכלפי חוץ - קליפת הצבר הדוקרני. קשה למצוא עוד טיפוס "שוויצר" ומלגלג כמוני. גאוותן? לא, לו הייתי כזה לא יכולתי לשבת עכשיו בלילה ולכתוב ביומני. לו הייתי כזה, לא הייתי רוכב לבדי, לא הייתי אוהב שירים וסרטים עצובים, לא הייתי מצטער שלא נולדתי דור אחד קודם, אבל אני משתדל מעט להתנהג כבני הדור הקודם, לפחות לקחת מהם את הטוב, את מה שאנו איבדנו. לכן ניצבים אנחנו, ויותר מאתנו הנוער בעיר, לפני פרשת-דרכים. התנועה? - עבר זמנה של ה"ציונות". חברה סלונית? הרי ריקנית היא, חסרת אידיאות ותוכן. לאן יפנו?