סמ"ר בנימין בני אברהם ז"ל

המשימה שבה בני נהרג היתה המשימה העיקרית הראשונה שלנו. לקחו אותנו באוטובוסים ל"טסה", ולפני שהספקנו להבין מה שקורה העלו אותנו על זחלים ואמרו לנו, סעו. לאן נוסעים ומה בדיוק מתרחש לא נאמר לנו (הסתבר שגם המפקדים שלנו לא ידעו הרבה יותר). אינני יודע בדיוק איך, אך הגענו למקום שנקרא צומת טרטור ושם ישבנו וחיכינו, בהפגזה בלתי-פוסקת. בערך בחצות התחילו להגיע הנפגעים הראשונים, מהטנקים שהתקדמו לפנינו, על ציר לכסיקון. הזחל שלנו, שהיה בו רופא, שימש בהתחלה מעין אמבולנס. הרופא ירד ויחד עם החובשים טיפל בפצועים. הזחל עצמו, עם עוד זחל או שנים, נסע לתחנת איסוף הנפגעים הלוך וחזור; ועד שחזר תפסנו איזה מחסה. רק לפנות בוקר, בערך ב-4.00, ניתנה הפקודה להתקדם.
הזחל שלנו היה עמוס, אחד על השני. אלה שישבו למעלה נשארו גלויים בחלקם ובקושי יכלו להתכופף כשעבר פגז. וכך התקדמנו פנימה. יוני למעלה על הזחל, כמעט כולו חשוף, וכל השאר מנסים כמה שאפשר להיכנס פנימה. אני הייתי ב"קומה תחתית"; וכיון שנגר ישב עלי, לא ראיתי בדיוק מה קורה. בני ישב בדופן האחורית, לא קרוב אלי. התחלנו לצאת מן השטח המופגז; אבל אז הומטרה עלינו אש מלפנים ומשמאל. אש תופת, נשפך כמו גשם! ויוני כל הזמן מפקד על הזחל: דופן שמאל - אש! דופן קדמית - אש!
בתוך כל המהומה הזאת, היה גם בלגן בקשר; המג"ד דיבר, מפקד הטנקים דיבר - וכל זה ברמקולים, ושמענו אותם (והסתבר שגם הם לא בדיוק ידעו היכן אנחנו נמצאים).
פתאום היתה התפוצצות. יש ויכוח מנין באה הפגיעה; אבל אני הרגשתי שפתאום חם לי ברגליים ושמעתי שיוני פוקד, "הזחל בוער, כולם לקפוץ!" (היו בזחל מוקשים, בתוקף תפקידנו). הייתי למטה בזחל ולכן ירדתי בין האחרונים. אחרי שנסוגונו קצת ראינו לפנינו עוד שני טנקים בוערם, לא ידענו של מי הם. נסוגנו כ-50 מטר ואז התחלנו להסתכל מה קורה אתנו. המקלען היה פצוע קשה מאוד ושנים ניסו לגרור אותו. אחד החובשים נפגע קל בידו. זמיר נפגע ברגל, ולא היה ברור מה מצבו.
יוני ניסה לארגן את הכוח. ניסינו להיזכר מי היה בזחל; היתה קצת בעיה, כי הרופא ושני החובשים שהצטרפו לא היו כל-כך מוכרים לנו. התחלנו להסתכל, איפה בני. היה מי שראה ואמר שבזחל לא נשאר איש. יוני אמר שבני קל-רגליים ובטח ברח לאיזה מקום. לא היתה הוראה לברוח בכיוון מסוים, יוני פשוט אמר לנטוש; איכשהו כולנו התכוונו באותו כיוון. יוני אמר שכנראה בני ברח בדרך שבה הגענו, שהיתה דרך-עפר, על-כן לא נתקל בנו.
היינו בלב המערך המצרי. פה ושם ניסנו להשיב אש, אבל לא רצינית. ואז יוני התחיל לארגן אותנו לנסיגה. כיון שהעריך שנצטרך לעבור במערך המצרי, הוא הוביל אותנו בתלם קרב, מוכנים לירי לכל התראה. היה לנו מזל ותוך זמן קצר, הודות לערפל, ניתקנו מגע מהמצרים.
כשהגענו לכביש הצלחנו לתפוס שיירה משלנו וניסינו לברר מה המצב. יוני עלה לאיזה רכב ואמר שהוא חוזר כי הוא מוכרח לראות מה עם הפצועים, לראות מה קורה שם.
אנחנו התחלנו לחפש בין רשימות הפצועים. מישהו סיפר שדווח שבאמת, כמו שחשבנו, בני ברח בציר שבו נכנסנו, שהוא נפצע (ברגל, כנראה) ופינו אותו צפונה. אחר-כך התברר שזה היה מישהו אחר.
(רק לאחר זמן נודע שבני נעדר, ושוחזרו הפרטים. הפגז פגע בקצה הזחלם במקום שבו ישב בני. באותה שעה נורתה אש-תופת ונראה שבני נפצע בעת הקפיצה מהזחלם. יוני חזר לזחלם ולא מצא אותו. הזחלם בער ולא היתה גישה אליו. חמישה ימים לאחר שנכבש השטח נמצאה גופתו, בקרבת הזחלם).