קשה לתאר את בני. הוא היה בחור יפה, יפה-תואר, וכל הבנות היו רודפות אותו. כשהוא בא אלינו פעם הביתה למסיבה, מסיבת-הגיוס שלו, אמי אמרה, זה הבחור שכולכן אוהבות אותו? ואחרי שאבי דיבר אתו הוא אמר, בחור כזה - בצדק, אני מבין מדוע הבנות רודפות אחריו.
שברתי את הרגל והייתי חולה. החבר'ה עשו לי הפתעה ובאו לבקר אותי, ובני אפילו לא שכח להביא לי מתנה. הוא בא, עשה לי שמח, צחק, דיבר, התבדח - ובדרך-כלל הוא בחור מאופק; אבל אם המעיין פורץ, הבדיחות שלו - אין כמוהן.
במסיבות, בני אף פעם לא עשה שטויות, תמיד רציני. לפעמים היה רציני מדי, וזה היה גורם בינינו חיכוכים: "רחל, תפסיקי! רחל, תפסיקי! אותך צריך קצת לשנות!" אני מתארת לעצמי שהוא רצה לשנות עוד הרבה. רצה לשנות את העולם, אבל לא תמיד אפשר.
הכרתי אותו במקרה, כשנפגשנו במסיבה. הגיל היה ארבע-עשרה. הגישה שלו אלי היתה לבבית וחביבה, ומאז הפגישה הראשונה התידדנו מאוד. אחרי שהוא השתחרר מהצבא, וגם אני, הפגישות בינינו התמעטו. באותה תקופה יצאתי עם בחור; הייתי עם בני רק בקשר טלפוני וסיפרתי לו הכל. והוא אמר שאם הבחור רציני ואם אני עומדת להתחתן אתו, הוא לא יפריע ואנחנו נשאר ידידים טובים.
כשפרצה המלחמה לא ידעתי מה אתו, וחששתי להתקשר להוריו. עד שפגשתי את אילנה והיא סיפרה לי שבני נעדר. לא האמנתי. אמרתי לה, זה לא יכול להיות, הוא אדם אחראי, אני בטוחה שהוא חי ונמצא באיזה מקום. איך בחור כזה, גיבור, חזק, נוקשה יכול להיהרג? לא האמנתי ועדיין אינני מאמינה - גם אחרי שראיתי את שמו על המצבה בבארי.