לזכרו של אחי, יוסף חזן ז"ל, שנפל בקרב עם הסורים, בתל-מוטילה - אלמגור, בתחילת מאי 1951.
15 שנים בלבד חלקתי עם אחי היקר והאהוב, יוסף, שעזבנו תוך כדי הגנה על המולדת, והוא בן 18 אביבים בלבד.
לאבד אח, בן 19 בנופלו, ואני בן 15 בלבד, מותיר אותי עם הזכרונות היפים והנעימים של גיל ההתבגרות, של שובבות הנעורים ויופי העלומים, ויסף אחי, אכן היה יפה תואר, בעל בלורית, עיניו בהירות וחיוכו שובה-לב - ואין זו לשון-מליצה.
מבין חמשת האחים הייתי המקורב אליו ביותר. יחד הלכנו לקולנוע לראות סרטים, יחד הלכנו לשחות בבריכה, בלימודים נעזרתי בו לא אחת וגם את לימוד התורה חלקנו יחדיו. כך היה יוסף לחברי הטוב ביותר. חבר במלוא מובן המילה.
כאח צעיר אל אח גדול חשתי אליו הערצה רבה, בעיקר מפני שניחן בתעוזה רבה, בעל אומץ שעמד תמיד על צדקתו, וזה התבטא, ללא ספק, גם ברצונו ובנחישותו לעלות לארץ-ישראל.
הערצתי אותו גם מפני שהיה מקובל ומוביל בין חבריו. תמיד היה אהוד ורצוי. תמיד היה בין הראשונים ומן הסתם בין המנצחים והיה בכוחו לסחוף אחריו את חבריו.
אני יכול לשער שתכונותיו אלו התבטאו גם בשדה הקרב. הוא בהחלט היה הדמות שצועדת בראש ובפיה הקריאה "אחרי"...
בפעם האחרונה שראיתיו הלכנו יחד לקולנוע לראות סרט. לאחר מכן נפרדנו לשלום. שנינו לא ידענו אז, כי היה זה שלום לעולמי עד...
חסרת לי אחי מאד. יופייך, טוב-ליבך, שובבותך, אומץ-לבך וחברותך הנפלאה, הגם שעמדו לי 15 שנים בלבד, לא יתנו את לבי לשכוח, עד אחרון ימי.
אחיך מומי