חלפה עברה שנה מאז נפלת וקולך נדם. באותו לילה בו הוכרזה מדינתנו נפלת, ב-ה' באייר.
לא לחנם נפלת. ראה מה נתת לנו, בהגינך על גוש עציון: ירושלים חפשית. על ערי בירה הגנת.
נפלת, כשסמל הצלב האדום על זרועך, בלכתך לנהל את המשא-ומתן. לא מת אז. עלית על אמבולנס עם חברך הבריא, ומגוש-עציון עד ירושלים הגעת נוהג במכונית כשכדור מות כבר בגופך.
שייקה, עברה שנה מאז ביקשת לא לקרוא לבת-דודתך. טענת כי תבריא ותבוא אתה אליה, ולמה לה לראות אותך פצוע, רעב, עייף ושותת דם?
עברה שנה. היית בטוח אז כי תחיה, בעוד הרופאים כבר אמרו נואש לחייך, ושאלת לשלום חברך. שנה עברה מאז שמענו כי גוש-עציון חרב, ושבויים לוקחו לחברון. נאחזנו בתקוה כי גם אתה בין אלה. וכל כך לא רצה הלב להאמין בבוא הידיעה הנוראה. בכל זאת חיכינו עד חזור השבויים ואתה אינך ביניהם.
שייקה, איננו בוכים ולא בכינו. אנו גאים בך. ידענו כי רצית שלא נבכה. לא בכתה אמא ונשאה את ראשה בגאון, כי בנה, כי אתה, נפלת על הגנת המולדת, ולא כשה מובל לטבח בגיטו ורשה. היה גאה באמך, שייקה. היא נחמה אותנו, היא נחמה את סבתך, את כולנו. רק לא את עצמה. היא אולי נחמה את עצמה במקצת באמרה לעצמה ולנו: "וכי אם אחת אני? הלא, רבות כמוני".
כן, שייקה. צדקה אמך. לא לשוא נפלת. במותך נתת לנו את החיים!
בינה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח