כשהיינו תלמידים בבית הספר היסודי הייתה תלויה בכיתה שלנו, כמו בכול הכיתות, קופסה כחולה של הקרן הקיימת לישראל. בימי שישי היו כול תלמיד ותלמידה מביאים תרומה, מסתדרים בטור, עוברים ליד הקופסה הכחולה שניצבה אחר כבוד על שולחן המורֶה או המורָה, משלשלים לקופסה את המעות שהבאנו, ובכך תורמים למאמץ הלאומי להקמת המדינה ולבניינה. מיד לאחר מכן היינו מתיישבים ושרים בהתלהבות את השיר הידוע "דונם פה ודונם שם". אצטט כאן רק בית אחד ואת הפזמון החוזר מן השיר:
עַל הַקִּיר תְּלוּיָה קֻפְסָה,
זֹאת קֻפְסַת הַתְּכֵלֶת -
כָּל פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנְסָה
אֲדָמָה נִגְאֶלֶת.
והפזמון החוזר היה:
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
רֶגֶב אַחַר רֶגֶב -
כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם
מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.
והנה, לאחר שרבבות תלמידים תרמו במשך שנים את חלקם הצנוע למאמץ הלאומי, אכן קמה לנו מדינת ישראל הפורחת והמשגשגת. אך עדיין רבה המלאכה ואנו רחוקים מלשבת שאננים. ההחלטות הנועזות של קברניטי המדינה שבדרך, ובראשם דוד בן-גוריון, והמאמץ ההרואי במלחמת העצמאות, של הצבא שזה עתה קם, ובמחיר כבד מנשוא של כששת אלפי חיילים ואזרחים שנפלו במערכה הכבדה, הביאו להולדתה של המדינה.
מאז ועד היום לא פסק הצורך, ולוּ לרגע, להישאר ערניים ודרוכים להגן על אזרחי המדינה ותושביה. אויבים קמו ונפלו, הובסו וניסו שנית, ועדיין חורשים מזימות. מאז ועד היום ממשיכה מדינת ישראל לשלם מחיר כבד על הגנתה.
כול חלל של צה"ל ושל כוחות הביטחון, בכול הנסיבות, הוא לבנה בבניין של חומת המגן של מדינת ישראל ותושביה. חובה על כול אחד ואחת מאיתנו, כאזרחים בארץ, גם מבני המשפחות השכולות וגם על כל מי שאין לו קרוב משפחה מן הנופלים - לקחת לעצמו שם של אחד מן הנופלים וללמוד את קורותיו, ובכך לשַמֵּר את זכרו.
היום, 45 שנה לנפילתו של שאול בן דודי ז"ל, בנם של שרה ויצחק נגר עליהם השלום, אני רואה בעיני רוחי את חומת המגן הווירטואלית המקיפה אותנו, ועל כל לבנה שבה - חקוק שמו של חייל או מפקד ששירתו בצה"ל ובכוחות הביטחון, ובהם גם שמותיהם של חללי מערכות ישראל. החיים והחללים אוחזים זה בזה, מחוברים זה לזה.
שאול נולד כחצי שנה לפניי, ואף הקדים אותי בגיוס לצה"ל. שנינו היינו חניכים בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת" בקן פתח תקווה שבה גרנו. עד היום אני זוכר את משובת הנעורים של שאול בקן התנועה, בריקודי-עם שהיה מטיב לרקוד, ובחיוך הלבבי שהיה כובש כול. במהלך השירות הצבאי נפגשנו בנגב באחד הלילות, באיזה תרגיל צבאי רב-חילי, של הצנחנים ששאול נמנה עליהם ושל השריון שאני נמניתי עליו, ואני זוכר את התלהבותו מהשירות הצבאי ואת הפטריוטיות שהפגין עם תוכניות ארוכות טווח. שאול שירת בצה"ל מתוך תחושת אחריות ומתוך הזדהות לערכים שאותם ספג בילדותו ובנעוריו, בבית, בבית הספר, בתנועת הנוער, ואף בפרק חייו שבו גדל בקיבוץ רמת יוחנן כנער צעיר.
45 שנים הן פחות מהרף-עין של ההיסטוריה, אך הן 45 שנים של כאב ושכול שלא מרפה.
יהי זכרו ברוך.
שאול
ינואר 2015
דונם פה ודונם שם
מילים: יהושע פרידמן
לחן: מנשה רבינא
אֲסַפֵּר לָךְ הַיַּלְדָּה,
וְגַם לְךָ הַיֶּלֶד,
אֵיךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אֲדָמָה נִגְאֶלֶת:
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
רֶגֶב אַחַר רֶגֶב -
כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם
מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.
יֵשׁ לָהּ סֵפֶר הַזָּהָב,
לַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת -
כָּל דָּבָר גָּדוֹל וָרָב
הִיא מִיָּד רוֹשֶׁמֶת.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
עַל הַקִּיר תְּלוּיָה קֻפְסָה,
זֹאת קֻפְסַת הַתְּכֵלֶת -
כָּל פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנְסָה
אֲדָמָה נִגְאֶלֶת.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
כִּי יַדְבִּיקוּ בּוּל אֶל בּוּל
נַעֲרָה וָנַעַר
יִתְמַלְּאוּ שָׂדֶה יְבוּל
וְיַצְמִיחוּ יַעַר.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
חַכִּי, חַכִּי עוֹד מְעַט,
צִיּוֹן הַשּׁוֹמֶמֶת,
גָּאֹל תִּגְאֲלֵךְ לָעַד
קֶרֶן הַקַּיֶּמֶת.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
חֲלוּצִים אָז לִרְבָבוֹת,
חֲלוּצוֹת - כִּפְלַיִם,
בּוֹא יָבוֹאוּ לַעֲבֹד
בְּזֵעַת אַפַּיִם.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
כָּכָה, כָּכָה, הַיַּלְדָּה,
כָּכָה, כָּכָה, יֶלֶד -
בִּמְסִירוּת וַעֲבוֹדָה
אַרְצֵנוּ נִגְאֶלֶת.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...