למשפחת מרקל שלום,
מנצל אני שעות פנויות המצויות בשפע, כאן בסיני, להעלות ולהעביר נגד עיני פרק זמן, שהיה אולי קצר יחסית, אך שלא אשכחו במהרה; ודמותו של בנכם, איתן ז"ל, ניצבת במרכזה.
איתן היה מפקדי הראשון, האדם שהכניסני לאותה מסגרת נוקשה הנקראת צבא, ואני מוכרח לציין, שהוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר.
הוא לא היה רק מפקד, הוא היה גם אביה הרוחני של המחלקה. לא רק ידע להקנות לנו, אלא גם לטפח את הגיבוש החברתי, שעליו שם במיוחד את הדגש.
רגע שלעולם לא אשכח היה בעת ריצה; לכאורה היה זה אימון רגיל, אך לא אצל איתן.
זוכר אני איך הגביר את קצב ריצתו כששאר המחלקה מפגרת אחריו, השתדלתי להדביקו ולרוץ אחריו, והנה הוא עצר ולהפתעתי החל לנזוף בי קשות ולהוכיחני על שאיני רץ בסוף ועוזר לנכשלים: "בגללך ובגלל אחרים כמוך לא תגיע המחלקה לשום מקום ולא תצליח לסיים אפילו ריצה", והוא צדק.
הגיבוש והעזרה ההדדית עמדו אצלו ראשונים במעלה.
במסעותינו הארוכים היה מקפיד על השירה. "מסורת בצנחנים היא לשיר במסע" אמר, ולא היתה זו מסורת בעלמא, בעצמנו הרגשנו כי קל יותר לצעוד כשהזמר נישא בפינו.
בטוחני כי בימים אלו היה איתן רוצה להיות עמנו בתעלה ולראות אותם בחורים, שכה טרח לאמנם ולהפכם לחיילים - ויותר מזה - לצנחנים, מחזיקים את הקו הראשון. הוא לא היה מתאכזב, בטוח אני שמחלקתנו היא הטובה בפלוגה.
זכרו לא ימוש מאתנו.
חייל ממחלקתו