סגן איתן מרקל ז"ל

איתן

הכאב על אבדה של אדם יקר וקרוב גדול, אך מה גדול הכאב על אבדן בן, שזה רק עתה חגג את יום הולדתו העשרים? אדם, שבגורלו לשאת מהלומה זו, יוכל להבין זאת. והנותרים בחיים - ממשיכים לחיות עם הכאב.
סוף נובמבר, אחר מלחמת השחרור, נולדו בנהריה, בה שהינו עד שעברנו לגור בסביון בדצמבר 1957, איתן ואחותו התאומה ניצה. איתן היה תינוק בעל עיניים חומות גדולות ושיער בהיר, כמו פלומה של אפרוח. במשך השנתיים הראשונות לחייו דאגנו מאוד לבריאותו. לעתים תכופות חלה ללא סיבה סבירה. זכורה לי היטב עצת הרופא שלנו: "אם את רוצה לגדל בן חסון ובריא, אל תשמרי עליו יותר מדי, חסני אותו." ואיתן אכן התחסן.
כבר בגן בלטו אצלו השובבות החביבה ועודף המרץ, תכונה זו גרמה בשל כך לא מעט צרות לגננת. בשכונת "רסקו" בנהריה היה איתן הילד הצעיר ביותר, אך למרות גילו לא ויתר על נטילת חלק פעיל במשחקים וברכישת עמדה בחבורה, לא פעם ספג מכות מחבריו הגדולים ממנו, אך ידע להתאפק כאשר היה בחברתם, ורק כאשר פתח את דלת הבית היו הדמעות פורצות מעיניו.
זו היתה התקופה של איומים: "אברח מן הבית" כל פעם שדבר מה בבית לא היה לפי רוחו. פעם קיבל ממני תשובה: "בסדר, ברח". ללא מלה נוספת פתח את הדלת ויצא. אני, מתוך דאגה של אם, בלשתי אחריו בסתר. איתן הלך לכיוון שפת הים, ומיד חזר הביתה כאילו שלא קרה דבר. זו היתה תכונה אופיינית לו - ידע לשכוח במהירות כעס, רוגז ולא נטר טינה.
החל מכיתה ג' ועד כיתה ז' למד בישוב השכן, גני-תקוה, עם עוד שני חברים מסביון. שלושתם רכבו יום-יום על אופניהם לבית-הספר. היתה זו תקופה מלאה רשמים חדשים וחויות - בסיס לקשר חברי אמיץ ביניהם. בתקופה זו הכיר גם ילדים חדשים, ולמרות שבכיתה ז' עבר ללמוד בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב, המשיך לשמור על קשר עם חבריו מבית-הספר העממי.
במלאות לאיתן ולניצה 10 שנים נסענו אתם לאירופה. טיילנו הרבה מאוד ופעם בעברינו ליד יער עבות חשבנו שאיתן יתרשם מגודל היער, גובה העצים. שאלנו אותו: "נכון, איתן, שיער כזה אין לנו בארץ?" "חכמה גדולה" היתה תשובתו "כשמדינת ישראל תהיה קיימת כל כך הרבה שנים כמו המדינה הזאת, יהיו לנו יער הרבה יותר גדול ועצים יותר גבוהים". התודעה של הישראלי הגאה בארצו היתה חזקה מאוד אצלו כבר בגיל צעיר.
בגימנסיה לא הקדיש איתן את שנותיו ללימודים בלבד. הוא הרבה לעסוק בפעילות חברתית וספורטיבית. לא פעם שאלתי את עצמי מנין לוקח הילד הזה את כל המרץ והכוח... איתן היה אחד מיוזמי ושחקני קבוצת הכדוריד בסביון, היה מדריך בצופים, השתתף בחוג של גדנ"ע אויר ועסק בבניית טיסנים (בתקופה זו חשב שבהתגייסו לצה"ל יתנדב לטיס ולכן עבר קורס דאיה); הוא גם ניגן על גיטרה-בס בלהקה בסביון. הוא אהב להיות פעיל מאוד ועסוק מאוד ונהנה מכך. איתן גידל וטיפח במשך שנים את כלבו רינגו. בתקופת בית-הספר התיכון הסיעה משאית את התלמידים לתל-אביב וחזרה. בחזרו מהגימנסיה היה רינגו מצפה לעתים לאיתן בתחנה. קרה לפעמים שאיתן נשאר בעיר או ירד תחנה קודם; ואחר כך סיפרו לו חבריו כיצד רינגו קפץ על המשאית ורחרח את המקום עליו ישב בעליו.
לפני גיוסו לצה"ל ערך טיול באירופה, עם חבר מסביון. באנגליה רכש ספרון ובו הוראות ומידות מדויקות לבניית סירת קאנו. מיום שובו לארץ ועד גיוסו לצה"ל נשאר כמעט חדשיים ואיתן החליט: "בונים את הסירה!" פיקפקתי ביכולתו המקצועית לבצע את המלאכה וגם הזמן שעמד לרשותו היה קצר. אך הסתבר שטעיתי. איתן הוכיח שוב, שכאשר הוא רוצה ומחליט - הוא מגשים.
תקופת הטירונות לא היתה קלה. איתן אף פעם לא התאונן, אך אפשר היה לראות ממבטו שהטירונות אינה משחק. עם הגיבוש והכרות חברים חדשים בפלוגה נעלם המבט העצוב - ושוב היה זה איתן כתמיד.
זכורה לי היטב ה"רגילה" אחרי קורס מ"כים. ב"רגילה" זו הספיק לבלות באילת, לטייל ברמת הגולן וגם קצת להיות בבית.
בהדרכת הטירונים כמ"כ רצה להוכיח עצמו ולבסס את עמדתו בגדוד, כדי שהגדוד ידרוש אותו בחזרה אחר קורס קצינים. איתן השיג שאיפה זו.
פעם, בזמן הארוחה, הבעתי את הערכתי על הישגיו בצבא. תגובתו היתה: "אמא, את אל תשויצי". אך הרגשתי, שבתוך-תוכו מחשבותיו דמו לשלי. ומדוע לא להיות גאה על הישגים?
בתקופת קורס הקצינים התבגר מאוד, וגם תוי פניו בגרו. כאשר קיבל את תפקיד המ"מ טירונים היה אושרו גדול. האחריות לחנך את הצעירים האלה ולהפכם לחיילים ולצנחנים - בכך ראה יעוד.
פעם בשיחה עם אורנה, אחותו הקטנה, התחוור לי הכל: את המציאות המרה אין ביכולתנו לשנות, אך איתן שלנו, המלא חיים, אשר אהבנו כפי שהיה, ישאר חלק מאתנו לתמיד... ורק אנו נתבגר ונזדקן.
**
יום שישי אחד מני רבים שהיו... ולא יהיו יותר.
האם איתן יבוא היום? אולי, כך כתב במכתבו... רשרוש של מפתח במנעול ובקריאת "הי שלום" נכנס איתן. לפעמים נתן לנו גם נשיקה, אך לא תמיד. על כורסא אחת הניח את הכומתה, על הכורסא האחרת את ה"עוזי". את התרמיל האפור, מלא כביסה השאיר באמצע החדר. "אני צריך לטרוף, לאכול משהו". ניגש ישר למקרר כדי למצוא את "המשהו". בימי הקיץ החמים הוציא בקבוק משקה גדול וקר ושתה ממנו במהירות ובהנאה. כשהיה תה עם מנטה שתה מתוך כוס, אך כוס שהכילה חצי ליטר בערך. תורו של הטלפון הגיע. בדיקה שגרתית מי מהחבר'ה הגיע הביתה השבת ומהן התכניות לערב ולשבת. אם נשאר לו עוד זמן עד ארוחת הערב המשפחתית של ליל שישי, קפץ אל חבר. צלצולי טלפון באמצע הארוחה היו דבר רגיל, ואיתן רטן, תוך חיוך מלא סיפוק: "החבר'ה לא נותנים לי לאכול בשקט".
חרוטה בזכרוני השבת האחרונה - כאילו זה היה רק אתמול. איתן בא כדי לעזור להקים גגון חניה עבור המכונית החדשה. אחר כך ישבנו עם כמה מחבריו מסביון ושתינו קפה. איתן התלוצץ, שהגגון לא יספיק למכונית שלו, אך הסכים לדעה, ש"דיה לצרה בשעתה" - קודם מכונית, אחר כך דאגה לגגון. אחר-הצהרים קפץ לחיפה לבקר פצוע ממחלקתו. במוצאי שבת היה עליו לחזור לבסיס ואנו הבאנו אותו לצומת הכביש.
"תודה אמא", נשיקה - אלה היו המלים האחרונות אשר שמעתי מאיתן.

אמא