איתן
עברה כמעט שנה מאז אותו רגע איום בו הגיע נציג קצין העיר והבשורה הנוראה בפיו. הזמן לא ריפא הפצע הפתוח, החלל שנפער בלבנו לא נתמלא, אלא עוד התרחב והעמיק. המוות הוא דבר סופי - מוחלט, שאינו מותיר מקום למאמצים לשנות את המצב או לשפרו. אי-אפשר להשלים, אך חייבים לקבל את העובדה ולחיות איתה. יום-יום, שעה-שעה.
איתן, בני, היה בחור נפלא. בראש וראשונה באשר היה בן-אדם, לב זהב היה לו. תמיד ידע שאינו לבד בעולם והשתדל להבין את הזולת ולעזור לו. בסיפורים אין ספור מתארים את מעשיו, כאשר סייע לחבר שהיה זקוק לעזרה, לעצה, או סתם למלה טובה. הוא תמיד ניסה להבין את הזולת ורק בסוף חשב על עצמו; באופיו זה רכש את עולמו. לכן אהבוהו וסמכו עליו. כאשר נמצא איתן באיזה פעולה או מאורע, היו שקטים וידעו ש"יהיה בסדר". איתן נסך ביטחון ושלוה בלב הסובבים אותו, היה נעים להימצא בחברתו וכאשר הוא היה נוכח לא חששו לצאת למעשים מסובכים או פעולות מסוכנות.
גם אני סמכתי עליו ללא הגבלה והידיעה שהוא יהיה על ידי הקנתה לי ביטחון, אושר וסיפוק. הוא היה אדם שתמיד מוכן לתת, לכן זכה גם לקבל וחייו הקצרים היו שלמים ויפים.
גישתו לחיים היתה חיובית, בכל מצב ניסה וגם ידע לראות את הצד החיובי והיפה ולפיו פעל והצליח. היה לו מרץ בלתי נלאה, שדירבן אותו כל שנות חייו.
תמיד היה מלא תכניות בכל שטחי התעניינותו הנרחבים - תנועת נוער; בית-ספר; טיולים בקצות הארץ הנדחים וגם החדשים, ספורט; בניין סירות עבודה שכירה; בניית מתקנים שונים בבית וסביבו - ומעל הכל בפעילותו החברתית בחוג ידידיו הרבים והמגוונים. בלהטו הטבעי והכן ידע להלהיב את הסובבים אותו ולמשוך אותם לעשיה. פעל בו דחף פנימי חזק; כנראה שהרגיש, שעליו להספיק הרבה תוך תקופה קצרה. נוהג היה לאמור "שינה היא ביזבוז זמן, חבל להפסידו".
איתן פקח עיניו על סביבתו - קרובה כרחוקה. משחר ילדותו נהג לקרוא את העיתון מדי יום ביומו. הוא הקיף במבטו את הנעשה בארצות תבל וגם ידע את מקומה של ישראל בתוכן, אך קודם כל היה ישראלי בכל רמ"ח אבריו. היה גאה מאוד להיות בן העם היהודי וגם השתדל לספוג לתוכו את משמעותה ההיסטורית של עובדת חיים זו. כאשר יצא לחוץ לארץ עם חברו ועבר ב"טרמפים" את ארצות אירופה השונות, התנשא דגל ישראל על תרמילו, ובכל מקום בו נפגש עם בני עמים אחרים סיפר להם על הארץ ועל עבודת הבניין העצומה והנפלאה הנעשית בה.
תוכניותיו לעתיד היו קשורות ברצונו ליטול חלק בהרחבתו ובביסוסו של המפעל בו אני עוסק, כדי שיביא את תוצרתו החשובה לשוקי העולם, להאדרתו ותפארתו של שם ישראל בין הגוים. אך כל התוכניות הללו נקטעו באכזריות ולפתע ירדו תהומה לעולם...
איתן חי חיים שלמים, היה שלם עם כל שעשה. כאשר הגיע הזמן להתגייס, התנדב לאחת היחידות המסוכנות ביותר. היה נוהג לאמור "מישהו חייב ללכת שמה, מדוע לא אני?" ביטחונו העצמי גדל והלך עם התבגרותו וכאשר נתקבל לצנחנים, לא היה שמץ של ספק שיצליח ויכה שרשים. במהרה הצליח להתחבב על כל החברים שהגיעו לחיל, לרוב ממשקי ההתישבות, שלכאורה לא היה לו עד אז קשר אמיץ אתם. לפי סיפורי החברים האלה, היה איתן מנהיג שהצליח להדביק אותם בהתלהבותו ובכך הפכו האימונים המפרכים ביותר לנסבלים ולרוב הצליחו להתגבר על הכל עם חיוך על השפתיים וסיפוק עמוק בלב.
איתן חיפש תמיד שלמות והזדהות עצמית עם מעשיו. שירותו הצבאי ביחידה לוחמת, שהוטלו עליה משימות מסוכנות ביותר, נתן לו סיפוק מלא. כולו הזדהה עם היותו חייל בצבא הגנה לישראל. הוא ראה את עצמו כמי שהופקד בידיו ביטחון ישראל וראה בזה התפתחות טבעית ומובנת מאליה. כ"צבר" שנולד והתחנך במדינת ישראל החופשית, לא יכול היה להבין כיצד קרה שקרובי משפחתו ואתם רבבות ומיליוני יהודים אחרים נטבחו בידי הרוצחים הנאציים בלי שעמדו על נפשם. בצמא שמע על מעשי הגבורה בתולדות ישראל ובפרט על מלחמות היהודים על זכותם להתישב מחדש בארץ הזאת ולהגיע בה סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. הוא התעניין בפרטי הקרבות של מלחמת השחרור, כגון הקרב על גזר בו לקחו חלק הוריו וחבריהם שלחמו עד הכדור האחרון ושבו נפלו כמחצית החברים.
כאשר הוצע לאיתן, כלוחם מצטיין, ללכת לקורס קצינים, קיבל זאת ללא היסוסים ולאחר שסיים את הקורס ידע בדיוק מה החובות החדשות המוטלות עליו. כאשר הושבע כחייל ליד הכותל התרשם מאוד מן הטכס וממשמעותו, אבל עוד יותר התרשם כאשר כשנה מאוחר יותר השביע הוא באותו מקום קדוש את פקודיו, שהיו עתה מופקדים בידיו. החובה הזו, להיות אחראי להם ולדאוג להפיכתם של נערים טובים ובלתי מנוסים ללוחמים מאומנים וקשוחים, היתה מעכשיו צו חייו. רק חודשים אחדים לאחר קבלו את פקודיו תחת ידו, רצה הגורל הנורא והמחריד שאחד מהם נכשל כשלון גורלי בזריקת רימון-יד. איתן, נאמן לעצמו, לא היסס וצו החיים להיות מופקד על חיי פקודיו, הפך עבורו לצו המוות...
איתן אינו יחידי בהתמסרותו והקרבתו, ישנם עוד כאלה שהיו פועלים כמותו - כמובן לא כולם. לרוב רובו של הנוער שלנו, שהוא באמת נוער זהב, ישמש מעשהו של איתן מופת וערך חינוכי עליון.
אין בזה נחמה; כמו שלא יכולתי לשאוף נחמה כאשר סיפר לי איש דתי וכן מאוד שכבר חז"ל אמרו: "את הטובים ביותר אלוהים אוהב לקחת אל עצמו".
אנו מבכים את איתן, האהוב, החביב והיקר לכולנו, לעולמים. חייו ופרשת נפילתו מזכירים לנו שמולדת הינה דבר יקר ונקנית ביסורים וסבל אין קץ. תחליף למולדת שמו אושוויץ. איתן וחבריו מנוער הזהב נתנו את חייהם כדי שעמנו הנרדף והמושמץ בלי קץ, יוכל לחיות ככל העמים ולהגיע ברבות הימים אל המנוחה ואל הנחלה.
אבא