28 באוקטובר, 2005
רשמים אישיים - משלחת צה"ל לפולין, יולי 2005
נפלה לידי הזכות להיות מוזמן ולהצטרף למשלחת צה"ל, שיצאה בחודש יולי האחרון לפולין ולגרוזיה, במה שנקרא "עדים במדים", כלומר מסע אל קהילות יהודיות בגולה, ובעיקר סיור מאלף בפולין בעקבות שרידי היהדות המפוארת שהושמדה ע"י הנאצים ועוזריהם במחנות ההשמדה, בגטאות, במחנות העבודה, בורות המוות, ובעצם היכן לא?
במשלחת שלנו היו יותר ממאה ושישים קצינים ונגדים, מדריכים ומלווים, ביניהם גם ארבעה הורים שכולים. הוויית הביקור, עוצמת ההתרגשות, וכל מה שחווינו כמשתתפים במשלחת כללו בין השאר: קיום טקסים צבאיים בכל האתרים, קטעי שירה, אמירת הקדיש, שירת התקווה, סיפורי העד והמדריכים, הפגישה הבלתי אמצעית עם יהודים בקהילות המקומיות, כל אלו חזקים יותר מכל שניתן לתאר, אין ספק שטוב עושה צה"ל בהוציאו משלחות כאלה לפולין, ולקהילות יהודיות נוספות בניכר. העברת המורשת לדורות הבאים הינה חובה לאומית.
במקרה הפרטי שלי, בנוסף לחוויות בעלות העצמה של כלל המשלחת, נוספו לעצם השתתפותי במשלחת גם אירועים אשר מקשרים את יום האזכרה הנוכחי לבנינו ניר, ואשר ממחישים עד כמה רב כוחו של הגורל!
סיפור שהיה: בימי המסע, בין הנסיעות הארוכות, סיפרתי לאנשי הצוות שלי ובהמשך גם לצוותים נוספים (המשלחת חולקה לארבעה צוותים) את סיפור חייו ונפילתו של ניר ז"ל, כמו כן הוקרן הסרט שהפקנו במשפחה לזכרו.
הנה, חלפו עברו להם כבר שלוש עשרה שנים מאז מותו, והרגשנו במשפחה שאנו כבר מכירים את כל העובדות והסיפורים האישיים על ניר, והנה, לא כך הדבר...
בטקס שקיימנו בוורשה בככר המרד, לרגלי האנדרטה של רפופורט, התבקשתי לומר קדיש, ועשיתי כך מתוך מחויבות מיוחדת תרתי משמע, מיד לאחר הטקס, ניגש אלי רס"ן מחיל המודיעין בשם אייל אופיר ושואל אותי: אתה אבא של ניר יוגב ז"ל? ומיד פותח בסיפור אישי על שנה ששירת ביחד עם ניר, בהגיעו למפקדת האגד, על התכונות הנפלאות שגילה ניר ביכולתו המקצועית מחד, והיותו גורם מגבש ומלכד בין אנשי מפקדת האגד כולל בין המשפחות של המפקדים, על המקצועיות והבקיאות הרבה של ניר, שמיצבו אותו כמקור סמכות ואחריות בקרב קציני אגד 282.
ואני עומד לי בליבה של העיר וורשה ואיני מאמין שזה קורה לי, ראשית, חווית הטקס ואמירת הקדיש, ומיד לאחר מכן דבריו המופלאים של אייל, שעיתויים (על אף שתכנם לא הפתיע אותי) גרמו לי להתרגשות אדירה.
בהמשך אייל ביקש ממני לאפשר לו לספר את סיפורו של ניר בפני צוותו כולל הקרנת הסרט, וכמובן מאד שמחתי.
חלפו להן מספר שעות, באחת ההפסקות ניגש אלי אייל ומספר, שיש בצוות שלו בחור אשר למשמע הסיפור ניגש אליו, ואמר לו שאף הוא מכיר את ניר אישית, ואפילו היה הראשון להגיע למקום האסון עם צוות החילוץ, ושואל אם אני מעוניין לפגשו? השבתי שכן, והנה אייל מביא אלי את הבחור, שמו רס"ן אריה בן אהרון - קצין חימוש, הבחור חיוור מהתרגשות! הבנתי שעלי להרגיע אותו מכיוון שהערכתי שהוא יכול להתעלף מההתרגשות, בקשתי ממנו לאזור כוחות ולשוחח איתי מאוחר יותר תוך כדי שאני מציין שאנו מכירים את החומר ושאנו חזקים דיינו לשמוע כל דבר אפשרי על ניר. ואמנם, אריה מופיע שעה קלה לאחר מכן ומספר לי: יום נפילתו של ניר זכור לו כאילו היה זה אתמול; בשעות הערב בהיותו במפקדת הכח אליו ניר היה אמור להגיע, לצורך תדרוך ותרגול אחרון לפני תחילת אימון האגד, מצלצל הטלפון, וניר על הקו מחפש את הקודקוד של הכח לתיאום, כעבור זמן מה אריה שוב נמצא שם ומקבל שיחת טלפון שניה מניר, אשר שוב מחפש את הקודקוד, כך שבפועל אריה הוא אחרון ששוחח עם ניר טרם מותו; זמן מה מאוחר יותר לאחר שנשמעת קריאת מצוקה מנהג הג'יפ, מורה המפקד לאריה לצאת לשטח ולנסות לאתר ולעזור בחילוץ..., אינכם יכולים לתאר את ההתרגשות והצמרמורת שאחזו בי לשמע הדברים!
כמובן שבהזדמנות ראשונה טלפנתי ארצה וסיפרתי למשפחה את הדברים בתמצית, לאחר מכן עם שובי סיפרתי להם בהתרגשות עצומה את מלוא הסיפור לפרטים.
הנסיעה לפולין לא תשכך ממני לעולמים.
דוד יוגב