24. באוקטובר, 2008
בני משפחה, חברים, חברים לנשק
התכנסנו היום, כדי לקיים את האזכרה במלאת 16 שנים לנפול ניר ז"ל. כמחצית משנות חייו של ניר מביאות אותנו שנה אחר שנה למקום הזה, ולכם קהל מכובד - כל הכבוד, אתם עושים איתנו יחד את השנים הללו מתוך כנות והשתתפות אמיתית באבדננו ובצער.
ניר צריך היה להיות בימים אלה בן ארבעים ושבע, למרות מרחק השנים, והנה, תמונות ורגעים מחייו שעולים בנו חדשות לבקרים, מה שמחזק את הנדר - "ניר יהיה בליבנו לעד".
ניר בן שנה ומשהו, מתגורר בסאסא בבית התינוקות, ומשהו מאוד מטריד את המטפלות בקבוצתו: בכל פעם שהן עוזבות את בית התינוקות, לאוכל או לסידורים אחרים, הן חוזרות ומוצאות את מיטת הילדים עם דופן פתוחה, ואת ניר זוחל לו בנחת ברחבי החדרים. תחקירים ותהיות לימדו אותנו בסופו של דבר שהשובב פשוט למד לפתוח את הדופן הגבוהה בשלבים, תחילה ימין ואח"כ שמאל, נשכב על הבטן, ויורד בזהירות עם הרגליים תחילה, וכך בזהירות הוא מגיע לרצפה.
עד היום ברשימת שיאי הגינס של סאסא לא עבר מישהו את כמויות החלב שניר היה גומע בכל ארוחה.
הילד בן שלוש בערך, אנו כבר בכפר הנוער בן שמן, בצמידות לחדרו של ניר בביתנו הקטן, בניתי במיוחד חצר רחבה ומגודרת ברשת לול, לגובה של מטר ויותר, כאשר הרשת מעוגנת היטב לאדמה במלא היקפה, כדי שלא יזחל חלילה החוצה. אבל לניר זה רק אתגר מעניין, באחד הימים אנו מבחינים שהילד נעלם מתוך החצר. חיפושים היסטריים לא מביאים שום תוצאה, ליבנו בתחתונים, ואז כעבור שעה קלה מתקרבת אחת הבנות השביעיסטיות לביתנו כאשר ניר בידיה, ומספרת שמצאה אותו משוטט בקרבת בית המגורים שלהם מרחק לא קטן מביתנו.
שולם אח של צילה הגיע אלינו לביקור, וניר כמובן מתיישב לו ליד ההגה במכונית האמריקאית החונה סמוך לביתנו. וכששולם קופץ לראת מה שלום המכונית, הוא מוצא שההגה שלה פורק ממקומו ונמצא איך לא - בידיו של ניר.
שנת 1965, אנו בחוף השנהב, בקרבת ביתנו מתגוררים ילדים אפריקאים שצעצועיו של ניר מאוד קוסמים להם, היכולת הדלה של הוריהם לא מאפשרת להם צעצועים ומשחקים מערביים, והם בונים לעצמם משחקים (יצירות אמן) מחוטי ברזל, מכוניות למיניהן, וניר כמובן עושה החלפות, וממש מתלהב מאותם צעצועים - כמותם טרם ראה.
קוף קטן שרכשנו, ואשר היה קשור בחישוק לעץ שבחצרנו, הפך להיות חיית המחמד האהובה עליו, וממש מדהים היה לראות את טיב היחסים שנוצרו בין השניים.
ניר למד תחילה בגן ילדים צרפתי, ואח"כ בכיתות א' ו-ב' בבית ספר צרפתי. קליטת הצרפתית על ידי הייתה מופלאה, ומורהו אמר לנו שהוא נדהם מכך ששליטתו בצרפתית טובה בהרבה משל ילדים צרפתיים ילידי צרפת.
ב-1970 אנו חוזרים ארצה אחרי חמש וחצי שנות שרות, בהן ניר הפך לנער מקסים ולאח טוב לאחיו שנולדו בחוף השנהב רונן וניצן יבדלו לחיים ארוכים. ניר נרשם לבית הספר ע"ש משה הס, ומשלים בו ארבע שנות לימוד.
הסיפור המעניין בכך שמנהל בית הספר בעת ההיא הינו ישראל יעקבי ז"ל, מי שהיה בעת לימודי באותו בית ספר המחנך שלי במשך שלוש שנים, ואפילו חבר של אבא משך הרבה שנים. מאוד לא היה מקובל בזמנו המשך השרשרת, כי הכול היה חדש בדרך כלל, ולימודיו של ניר בבית הספר העממי בו אני עצמי למדתי היו מבחינתי חוויה מרגשת. ניר גם החל באותה העת בפעילותו בתנועת הנוער השומר הצעיר וגם בכך היתה משום המשכיות.
אחד מאותם זיכרונות מיוחדים שמלווים אותנו - מסיבת הסיום בתום כיתה ח', במהלך הטקס נהוג היה שתלמיד המיועד לכיתה א' בשנה הקרובה מברך את הבוגרים, והנה ניצן עולה ונושא את הברכה לבוגרים.
דוד יוגב