הפרידה ממך בלתי אפשרית והגיונית. עזבת אותנו בחטף, בלט, בערב שנמשך לנצח, בנסיעה שלא תיגמר לעד. בדרך ללא סוף... המיית המנוע ואיוושת הכביש מתחתיך, הקולות הבוקעים ממכשיר הקשר נשמעים היטב למרחק רב. חריקת הרכב המיטלטל נואשות בין בור לבור על הציר ואורות פנסים המחפשים נואשות קטע אספלט רצוץ בדרך לא דרך.
ואתה אחי, מתוך שלווה ובטחון המלווה אותך תמיד, ידיעת הצפוי להתרחש בשעות הקרובות ומתוך אלפי תרגולות ופעולות דומות שעשית בשנות חייך האחרונות בשרות, פשטה בך תמימות, מהולה בבטחון ונעימות. מלכודת המוות היטלה בך ניר באופן מופתי, חושיך החדים כתער בגדו, במדרון משובש וחשוך, עשרות מטרים לפני ההגעה ליעדך נפלת.
מאוחר לומר עד כמה אהבתי אותך, כמה התגאתי בך כל רגע ורגע, אהבתי את השיחות הליליות המאוחרות שלנו בצבא. עברנו יחד המון, החל בהיותך מדריך שלי בשומר הצעיר, דרך המשמר האזרחי, והקפדתך לבקר אותי בכל צעד ושעל בשרות הצבאי שלי. תמיד תומך ועוזר לכולם והכל בסבלנות מדהימה, בשקט רב ורצון עז.
איך זה דוקא שהכל נראה יפה כל כך, מושלם וטהור, אורבת האימה ולא מרפה, קוטפת אותך ולא מניחה הסברים, לעזאזל איתה.
היתה זו זכות גדולה להכיר אותך ובמיוחד להיות אחיך.
רונן יוגב (נובמבר 1992)