חנוך
קשה הכתיבה עליך, חנוך. קשה - משום שבלתי-אפשרי להתרגל לרעיון שאינך נמצא ביננו עוד. הרי רק לפני ימים ספורים בילינו יחד, כדרך שהיינו מבלים את כל ערבי-השבת. נפרדנו זה מזה בברכת שלום ולהתראות. באותו ליל-שבת לא ידע איש מאתנו שהגורל גזר עלינו לבלי היפגש עוד.
שוחחנו התלוצצנו, ולא ידענו שבעוד ימים ספורים לא נוכל אלא לבכות ולהעלות זכרונות מהעבר. איש מאתנו לא שיער בנפשו שזוהי לנו הפעם האחרונה לשתות יחד מיץ בבית-החרושת, דבר שנוהגים היינו לעשותו ימים רבים; שזוהי לנו הפעם האחרונה לבקר יחד ב"מועדון-החטיבה", הצריף הקטן המקפל בתוכו תקופה כה סוערת בחיינו, אולי התקופה המאושרת ביותר - סיום הלימודים והקבלה לחברות עד הגיוס לצבא.
כל מקרה של אי-צדק ועוול שנעשה למישהו, העיר את רוגזך, חושש היית שמא יקופח מי מחבריך, תמיד דאגת לזולת.
לא נוכל עוד לשבת יחדיו ולשמוע מפיך סיפורים על ההווי הצבאי. הסיפוק הרב שהיה מנת-חלקך, בהיותך בין ראשוני הכיתה שהתגיסו לצבא; תחושת הגבריות שפיעמה בך ובחבריך, כאשר סיימתם את קרוס-המכ"ים. ומיד - ללא שהות, הזימון לקורס-הקצינים. בכל השיחות שבינינו לא גילית מעולם עליונות לעומת יתר בני-הכיתה כשהתקבלת ראשון לקורס-הקצינים; להיפך, היתה צניעות רבה, כשאתה חוזר ומביע חששות וספיקות אם תוכל למלא את המשימה שהוטלה עליך, בשל חוסר-נסיון-צבאי.
הנה התבשרנו שהיית בין החניכים הראשונים. תמיד שאפת להיות בין הטובים. היית מבצע בהתלהבות משימות שהוטלו עליך בבית-הספר ובחטיבה, אבל את הרעיונות היית בוחן, ודוחה כל מה שנראה כלא-נכון. היית ישר עם עצמך.
והנה - יד הגורל. דוקא לך לא ניתן להוכיח את עצמך עד הסוף. דוקא אתה נלקחת מאתנו כה צעיר. עדיין לא הספקת לראות את פרי המאמצים הרבים שהשקעת והושקעו בך בשרותך הקצר בצ.ה.ל. - וכבר נגדעת כה צעיר ותוסס.
עוד בשיחתנו האחרונה הבעת רצון להתקדם ולגשת לבחינות-הבגרות בהזדמנות הראשונה שתיקרה לך. אבל רצה הגורל העוור וכל זה לא ניתן לך.
קשה, קשה מאוד היא הפרידה, חנוך, קשה משום שאינה צודקת, משום שנגזרה עלינו ללא-טעם. איך נוכל לחוג בלעדיך? איך נוכל לטייל כשאינך לצידנו? לא עוד נוכל להקשיב לתקליטים בחדרך הזעיר והמטופח. הוטל עלינו להמשיך בלעדיך, להמשיך בדרך ארוכה שרק החלה.
תמיד נזכור אותך. תמיד תהיה חסר לנו, בכל יום, בכל שעה, בכל מאורע ובכל חג.
עדו