אלבום תמונות
פרחיה וישראל
עברו ארבע שנים מאז מלחמת יום הכיפורים והפצעים לא הגלידו אבל אני יודעת שהצלקות האמיתיות רק העמיקו כאבן. כך אני מרגישה ולכן אני כותבת עתה מכתב שאולי היה צריך להיכתב הרבה קודם לכן.
כאשר קרה האסון לא ידעתי דבר... התרוצצתי אז בין בתי ידידים וחברים שגם אותם פקד גורל דומה אח"כ כאילו נשתרר שקט מחריד כאילו קפאה הנשמה...
חודשים רבים לאחר האסון הגיעה אלי הידיעה, כמעט בדרך אינטואיטיבית... רציתי לרוץ מיד אבל לא ידעתי אם תכירו אותי ולא רציתי לגעת במעט העור שקרם והפך לצלקת.
כאשר הייתי בבית הקברות בפרדס-חנה וראיתי את פינת גן העדן שהקמתם לבנכם, הרגשתי את עצמי שוב קרובה ורחוקה ונרתעתי מלבוא לביתכם.
עברו שנים רבות מאז היינו ילדות באותם שדות, שדרות פרדסים, ואדיות, חולות, משחקי ומאבקי ילדות, אבל דומה שפיסת ילדות זו, הינה עדיין האמת החזקה ביותר מהקיימת בחיי כל מי שפסע פסיעותיו הראשונות עליה ובה. (וכך את פרחיה הנה אחת מגבורות הסיפורים שאני מספרת לילד! כשם שאני בטוחה שבאיזה שהוא מקום בתוכך קיימת מין "זמרה").
לכן אולי החלטתי בכל זאת לכתוב היום, ולהגיד לכם שהייתי אתכם כל הזמן... ומילותי היו דלות ולא יכלו לכאב...
זמרה.
פרחיה וישראל
כמוני כזמרה, גם אני חשתי במועקה ואי נוחות: רצון ליטול עמכם ומכם מעט מן המעט (אם בכלל אפשר) של הכאב והצער, יחד עם התסבוכת של ידיעה מאמללת, אי קשר ואח"כ כל הכרוך בהרגשת האשמה וכו'.
שניכם קשורים בזיכרוני במיטב ימי - בשיא המאמץ והיכולת של מלחמת השחרור בצפת. נורא לחשוב שגם דור בנינו עבר מחדש חלק ממה שעברנו אנחנו. נחמה אין בדברי. לא יכולה להיות. רק קצת חברות.
אתכם, אלעד.