סג"מ גדעון-אליהו הדני ז"ל

אלבום תמונות

את גדעון אני זוכר מכיתה ט' כאשר עבר ללמוד בבית הספר החקלאי. אמנם גדעון היה איתי בצופים תקופה קצרה, אך באותה תקופה לא היינו מיודדים.
גדעון אף פעם לא אהב ללמוד. השיעורים שעממו אותו ולכן היה תמיד מוצא תעסוקה אחרת, אם לשחק ב"צוללות" עם שכנו לספסל, העברת פתקאות בין החברה או חריטת שמו על השולחן (בזה הוא היה מומחה). לפעמים היה זורק מילה באוויר וכל הכיתה, למרות רוחו של המורה, היתה פוקעת מצחוק. לבחינות היה לומד תמיד ברגע האחרון. יום לפני הבחינה היה גדעון מופיע אצלי או אצל פועה ומבקש "בא נלמד ביחד". אף פעם לא הצלחנו ללמוד. התחלנו ללמוד חמש דקות ואז היה גדעון נזכר במשהו והיינו במהרה גולשים לנושא אחר לגמרי. לפני שהלך הביתה היה מבקש "עפר, ספר לי בקיצור מה שלמדת, את השאר כבר אלמד בבית". וגדעון הסתדר - עובדה שבהגיעו לי"ב בצורת לימוד זו הפתיע את כולם בציוניו הטובים בתעודת הבגרות.
אימרה אחת אהב גדעון "העבודה היא כל חיינו" לא רק אמר, אלא גם קיים. יום העבודה אצל גדעון לא היה מתחיל ב-7.30 כמו אצל כולם, כבר השכם בבוקר הסתובב במוסך ליד הטרקטורים והמחרשות. בשנה הראשונה עבדנו יחד במספוא. העברנו צנורות השקיה, עצרנו בין שורות הכותנה, אך את גדעון משך דבר אחר - הטרקטור. בכיתה י' הרבה גדעון לנסוע עם שמואל הטרקטוריסט, וכך למד לעבוד על הטרקטור. הוא לא היה מוכן לותר על נסיעה בטרקטור בעד כל הון שבעולם. החברה קראו לו "חולה הגה" לקראת סוף השנה הוציא גדעון את רשיון הנהיגה, ומאותו יום התחיל לעבוד על הטרקטור במלא המרץ. כל יום אחרי הלימודים (ולפעמים גם בזמן הלימודים) היה יורד למוסך, עולה על הטרקטור ויצא לעבוד.
פעם נתנו לגדעון עונש - לא לנהוג בטרקטור במשך חודש. אותו חודש היה ממש אומלל.
בעונת הכותנה היה גדעון "פקח תנועה" כל בוקר היה יוצא כדי לבדוק אם לא יתפתחו מזיקים חדשים בכותנה. את הדברים שאהב, היה גדעון מבצע על הצד הטוב ביותר, עבודת האדמה היתה השטח החזק שלו.
מיד לאחר הבחינות התגייסתי, אך לגדעון היה עדיין זמן עד לגיוסו, לכן החליט לעבוד ולהרויח כסף. את הכסף הזה רצה לחסוך כדי שבבוא הזמן יוכל לקנות משאית או טרקטור ולצאת לעבוד. גדעון אמר לי, כי יוכל להכנס לעסק של הוריו, אך הוא רוצה להוכיח להם ולעצמו, שהוא מסוגל להתבסס בחיים גם בלי עזרת ההורים.
תוך כדי עבודתו חלה גדעון בצהבת. הוא מאוד פחד שמחלה זו תשבש את תוכניותיו להתגייס לצבא ולשרת בגולני, לכן לא הצהיר בלשכת הגיוס על מחלתו.
בהגיעו לגולני גילו שהמחלה בכל זאת פגעה בכושרו והוא נאלץ לעזוב.
יום אחד נפגשנו במקרה באחד מבסיסי צה"ל. תוך כדי שיחה התברר שאנו עומדים לעבור ביחד קורס קשר ושמחתנו היתה רבה. לאחר שסימנו את קורס הקשר, הוצבנו בחטיבת שריון בסיני. גדעון היה אהוד על חבריו ביחידה, ביחוד בשל החוכמות שלו. בשבתות לא יצאנו ביחד, וכך יכל כל אחד מאיתנו למסור דרישת שלום חיה בביתו של השני ולהביא ממתקים מהבית.
גדעון דיבר תמיד על קורס קצינים. כשהוזמן למבדקי קצונה לא היה אדם מאושר ממנו בבסיס. הוא עבר את כל המבדקים וחיכה בקוצר רוח לתאריך שבו יתחיל הקורס.
ב-8.10.73 עמד להתחיל את הקורס, אך ב-6.10 פרצה המלחמה. גדעון צוות בתור אלחוטן בנגמש מודיעין. המלחמה היתה קשה ואכזרית. איני יודע מה עבר בדיוק על גדעון (הוא לא דיבר על כך, אך דבר אחד אני בטוח - הוא לא ליקק דבש).
לאחר המלחמה, כשישבנו ב'אפריקה' בק"מ ה-101 המפורסם, היינו עושים טקס מיוחד לכל חבילה שהגיעה מהבית.
אני זוכר כיצד היה גדעון פותח את החבילה, מוציא את העוגות הטובות ומכריז: "חבר'ה, לעוגות יש טעם של בית חם וטוב". באחת החבילות מצא גדעון מכתב ועליו מודבק גמד משוקולד ומתחתיו רשום "את השוקולד הזה חסכתי מפי. באהבה, אחותך אילנה". לא אשכח כיצד רץ אלי עם מכתב זה ובעיניו דמעות אושר.
עוד כשישבנו ב'אפריקה' הגיע לגדעון הזימון לקורס קצינים. נשארנו בקשר מכתבים. באחת ההזדמנויות כתב בין השאר: "עברתי עכשיו שבועיים של קריעת תחת והורדתי מהכרס. מסתבר שלהיות קצין זה לא כל כך פשוט, אבל אני עושה הכל בשביל להצליח". לי ידוע שבמכתביו הביתה תיאר את הקורס כקייטנת צופים, על מנת למנוע מהוריו דאגות יתר.
כשהלך גדעון לקורס, הבטיח לי ולכל החבר'ה, כי בגמר הקורס הוא יחזור אלינו ליחידה, אך הגורל רצה אחרת.
עם נפלו של גדעון, איבדתי חבר ורע נאמן. עברנו יחדיו דרך ארוכה - גם של ימים יפים וגם של ימי מלחמה קשים ואכזריים.
דמותו תישאר לנגד עיני כל חיי.

עפר