קשה לכתוב כשהכאב צורב, והכאב לא פג.
נדמה שבני עודו אתנו והן הרשמים שנשארים בנו, בבואה של המסיבות בהן ראינוהו לאחרונה.
ובזכרוני זה אותו בני היושב ממולי אל שלחן המפקד וכקצין מבצעים נותן הוראותיו למג"דים. הוא הצעיר, כה נאה בטוח ושקול.
קולו עדיין מהדהד בחדר, ופניו העגולים, שטוב-לבו וקשיות-מפקד מופיעים בהם בחליפין, פונים לעבר אנשיו ועיניו הגלויות מביטות בעיניהם.
בני יכול היה להביט בעיניו של כל אדם, כי לבו ישר היה, ואם אמר קשות לאיש, בפניו אמר לו.
בני בחר את הדרך הקשה בחייו הקצרים; אך הדרך הזו נראתה לו הנכונה. והנה רסיס גורלי פגע בו והוא נפל.
הוא לא היה "בחור טוב" במובנה הרגיל של המילה וכיצד יכול היה להיות כזה? והן הוא אמר את האמת לאדם בפניו, ואנשים אינם אוהבים זאת. אנשים עלולים לשמור טינה על כך, והיו ששמרו לו אותה.
אך אלה שאינם אוהבים את הנאמנות המוסווה, "הנאמנות מתוך חשבון", ידעו לראות בו את האמת ולהעריכה.
הוא מת כאשר רצה להיות -כלוחם.
ולו יכולנו לגעור בו, היינו קוראים: "בני, למה לא נזהרת?"
והוא נהג כטבעו, בלי פחד, ולא ידע את הפחד גם במותו. לבוש מדיו הוא המשיך לשכב ועיניו הכחולות עצמות...