הכרתי את בני פרק זמןקצר בלבד, ורק בדמותו האחד - דמותו כחייל, כקצין מפקד ועל דמותו זו בלבד אוכל לספר.
השיגרה הצבאית פותרת לכאורה כל בעיה המתעוררת ביחידה צבאית בזמן שלום. לכל דבר מצא הנוהל הכתוב והמוכן. נדמה כאילו המסגרת עונה על הכל והעניינים בצבא מסתדרים מאליהם.
אף על פי כן, למדנו מהנסיון שלא כן הוא. השיגרה הצבאית זקוקה לעזרה, היא זקוקה ליד מנחה ומכוונת ועוד יותר לעין פקוחה ומבקרת.
נאמנותו של המפקד לחיילי היחידה והצלחתו נבחנים במידה רבה בתפקיד זה של פיקוח על חיי היום יום ושל עקיבה והתעניינות בלתי פוסקים בכל פרט ופרט. הבעיה איננה כיצד לקיים את השיגרה אלא יותר כיצד לחרוג ולהשתחרר ממנה, כי בהרבה מקרים טמונה ההצלחה דוקא בגישה המקורית, החדשה והבלתי שגרתית. בכך תקבע רמת אמוני היחידה והישגיה, בדרך זו תשמרנה זכויותיהם של החיילים כפרט וככלל.
זכורה לי פרשת האוהלים כאשר עמדה פלוגתו של בני לצאת לסידרת אמונים בחורף. השיגרה הצבאית עשתה את שלה והפלוגה קיבלה מן המפקדה הממונה את הציוד הדרוש לה. אך בני לא הסתפק בכך, הוא בדק אישית את כל הדרוש לו, ועקב מקרוב אחרי מה שהוקצב. והוא לחם על שלו, "דרושות לו יריעות נוספות להקמת המאהל הפלוגתי כיאות". קצין המטה, הגן כמובן על השיגרה, על התקן הקבוע והסביר כיצד קיבלה הפלוגה את כל הדרוש.
אך בני לא ויתר. בסופו של דבר בדקנו את הענין שנית ואכן הצדק היה אתו. והפלוגה יצאה לאמוניה בתנאים הטובים ביותר שניתן היה להשיג באותה תקופה.
אחת הבעיות הקשות בה נתקלים רוב הטירונים עם התגייסותם היא בעיית הסעד. הטירון המתגייס לצבא משאיר בביתו משפחה ענפה - ובהרבה מקרים ללא מקורות פרנסה. רק טיפול מהיר ויעיל להשגת תמיכת הסעד יכול לתת לטירון את האמונה שהמסגרת הצבאית עשתה עבורו את כל מה שניתן, וכי עתה יכול הוא להתפנות לאמון הצבאי בכל נפשו.
זכור לי אותו היום כאשר סמלת הסעד ראיינה את הטירונים שהגיעו זה עתה לפלוגתו של בני. המ"פ ישב בראש השולחן ועקב אחר חקירת הסמלת.
ברוב המקרים הוא הוסיף שאלות משלו וניכר היה עד כמה מנסה הוא לעמוד על המצב לאמיתו בכל מקרה ומקרה.
החלטות הועדה שקבעו את גודל התמיכה - הגיעו לגדוד אחרי מספר שבועות. התמיכות שנקבעו לא ענו תמיד על הצרכים, ובמקרים מסויימים אף התברר שהתביעה של החייל לא נבדקה במידה מספקת, וכי החלטות הועדה לא היו מבוססות די הצורך.
ושוב, בני לא הסתפק בשיגרה, הוא בדק כל מקרה לגופו ובכל מקרה שנדמה היה לו שחייל מחייליו קופח, התערב אישית בכל המרץ.
מקרהו של טוראי זכריה ששון יכול אולי לשמש כאחת הדוגמאות. בני לא הסתפק בטופס הרשום, הוא רצה לראות הדברים מקרוב, הוא ביקר את משפחתו של החייל בטבריה ולמד את בעיותיה. החלטת הועדה כמובן לא סיפקה את בני והוא תבע ברור מחודש של התביעה.
את זכריה החייל הרגיע בני "אל דאגה, טיפולך בידי", יתר על כן, עד לקבלת תוצאות הבירור המחודש אירגן בני לזכריה עזרה כספית מכל הבא ליד, ובלית ברירה אף הוציאו לחופשת סעד מיוחדת.
ושוב, מאבקו לא היה לשוא. בעקבות הבדיקה המחודשת של הפרטים שינתה הועדה החלטה, וזכריה זכה בתמונה המוגדלת.
בשדה, כבמחנה, ראה בני לא רק את פלוגתו אלא גם כל חייל וחייל מאנשיו.
זכרוני אותו טוראי אשר המ"כ כבר נואש ממנו וחרץ עליו את הדין - "עקום", לא יצלח לשום דבר. אך בני שביקר ופיקח על האמונים מקרוב לא השלים עם כשלון זה. הוא נטל את החייל הצידה, ובסבלנות רבה החל צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, להסביר לו מחדש את זריקת הרימון.
ושוב, העמל לא היה לשוא. ה"עקום" הפך לישר.
הוא הגיע לגדוד ערב מבצע סיני. לקראת המבצע הוגבר הגדוד בפלוגה נוספת. הפלוגה הגיעה יומיים לפני פתיחת המבצע ובני קבל את הפיקוד עליה.
הימים הספורים לפני הקרב נוצלו להצטיידות ולהכנות ללחימה, אבל יומיים אינם שהות מספקת למפקד פלוגה לעמוד מקרוב על טיב מפקדיו וחייליו. בני נאלץ לצאת לקרב מבלי שהכיר את הפלוגה אשר עליה פקד.
הקרב הלילי במבואות רפיח העמיד את פלוגתו של בני במבחנים קשים - גם באמונים קשה לנהוג פלוגה לא מוכרת ובלתי מאומנת דיה, ועל אחת כמה וכמה בהסתערות תחת הפגזה עזה, כאשר מספר הנפגעים גדל מרגע לרגע.
עם הגיעו לגדרות מערך האויב נותק הקשר של הפלוגה לאחור. עובדה זו לא הסיטה את בני ממילוי משימתו וברגע הנכון פרץ בראש אנשיו ועלה על מערך האויב.
בני שרת בגדוד כשנה. הכרתיו כקצין העושה מלאכתו ביסודיות, בנאמנות וללא ליאות.
הכרתיו כקצין הדואג לאנשיו ויודע להלחם על זכויותיהם וכמפקד אשר בעת הצורך עומדת בפניו רק מטרה אחת והיא ביצוע המשימה.