עם פרוץ "מאורעות" תרצ"ו התנדב לשמירה, ואם כי היה אב לשתי בנות, ביקש לצאת למקומות מסוכנים ונידחים כפרדסי מיסקי שע"י רמת-הכבוש. ביום י' באב תרצ"ו, כאשר יצא כדרכו לשמירה עם רדת הלילה, הורגשה תכונה מיוחדת, שהעידה על התקפה ממשמשת ובאה. אחד השומרים יעץ לכתה לבל תתקדם לעבר אדמות הערבים, אולם יחיאל ראה בהתקמדות אל עמדות האויב דרך טובה ביותר להדפת התקפה. בדרך נפתחה עליהם אש קטלנית, ויחיאל נפצע פצע אנוש בירכו. התוקפים הוברחו, ומצב-רוחו של יחיאל היה מרומם. אך עוד באותו לילה השיב את נשמתו לבוראו.
בעודו ילד, יצא אביו ממאחמודיה שברומניה, מקום מגוריהם, ועלה לארץ-ישראל, על מנת למצוא בה אחיזה ולהעביר אליה אחר כך את משפחתו. הוא התיישב בכפר-סבא, ואחרי שהגיעו בני-ביתו והתערו במקום, היה לאחד הפעילים ביותר בחיי המושבה. בימי "מאורעות" תרפ"א, נאלצה המשפחה לעבור לפתח-תקוה, אולם כעבור כשנתיים חזרה לכפר-סבא עם יתר "הגולים".
בפתח-תקוה ובכפר-סבא רכש יחיאל את השכלתו. עם גמר לימודיו, עבד בקטיף ההדרים בימות החורף, ובעבודות חקלאיות שונות בתקופת הקיץ. בשעות הפנאי עסק בספורט, ובמיוחד בכדורגל.
ב"מאורעות" תרפ"ט היה פעיל בהגנת המושבה, ולעתים קרובות הסתנן לכפר הערבי הסמוך, כדי לעמוד על הנעשה בשטח האויב. מנעוריו היה חבר בית"ר, ועל בשרו הרגיש את תוצאותיה של שנת אחים, אשר כל הדרכים להחלשת היריב נראו כשרות בעיניהם. אחר רצח ארלוזורוב, ובימוי עלילת הדם, נאסר באשמת "שיתוף פעולה בביצוע הפשע", בתור נהג מונית, שהוביל כביכול במכוניתו את סטבסקי ורוזנבלט לשפת הים בתל-אביב. כעבור ימים אחדים נאלצו לשחררו, כיוון שההאשמה - כהאשמת סטבסקי ורוזנבלט - לא היתה אלא עלילה של אנשי זדון.
היה חבר הארגון הצבאי הלאומי. מילא תפקידיו במסירות ובעז רוח. השתתף בפעולות רבות. נפל על משמרתו בסביבות רמת הכובש ביום 30.7.1936.
בן 26 בנפלו.