"... חל עתה אצלינו מפנה. איני יודע מה יביא יום המחר. שמעת, כנראה, על הקריאה לבוגרי בתי הספר להתגייס לבריגדה. גם אותנו לא שכחו. באחד הימים היתה לנו, כל בתי הספר בתל אביב, פגישה עם מ. שרתוק (הוא תבע מאתנו להתגייס). ובאמת החלו בפעולה רצינית למען גיוסנו. אני איני חושב להתגייס. רצוני עז מזה. כלומר, שאיפתי היא אחרת והיא פונה לצד שנראה בעיני חשוב יותר. רוצה אני עתה ללכת לפלמ"ח. זוכרת את שעוד בסוף כיתה ח' רציתי לעזוב את בית הספר וללכת להתגייס שם. אך בבית הספר עיכבו אותי. ועתה, עם גמר הלימודים, על אחת כמה וכמה. ודאי שאפנה לשם. גם יתכן שאצטרך לעזוב את בית הספר וללכת לקיבוץ. בכל אופן איני מוכן ללכת לגרמניה ולהירקב שם בחיל מצב או לצאת למלחמה באיזה מקום נידח. אין אני רוצה לומר בזה שהבריגדה אינה חשובה בעיני ושאין צורך להתגייס אליה. אלא, שאצלי התגבשה זה מכבר ההחלטה ללכת ולעשות למען העם דוקא כאן בארץ. מרגיש אני בכל נפשי, שזהו המקום שלו אני שייך".
"... כפי שידוע לך, יוצאות השנה השביעיות ב-1 ליוני למחנות-עבודה. לנו כמעט שלא היו סיכויים לצאת השנה ומאוד התאכזבנו, במיוחד אני. כי יודעת את את תשוקתי הנושנה לחיי חברה בישובי העובדים וחפצתי ע"י היציאה למשק להתקרב לחיים אלה ולהכירם מקרוב, מתוך מעשה ולא רק מתוך הספר. והנה לשמחתנו הרבה נקבע, שאף אנו, בתי הספר המקצועיים, נצא השנה למחנה-עבודה".
מתוך מכתביו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.