משה בן-ציון ברזני ז"ל

לראשונה ניסה ברזני להסתיר את השתייכותו ללח"י. כשהובא למשטרת מחנה-יהודה, סיפר באוזני קצין שיש לו "אליבי": הוא לא היה בבית הוריו, הנמצא באזור הצבאי מיום שהוטל המצב הצבאי. היו לו שתי לירות בכיסו, אך מאז יצא מן הבית כבר אזל לו הכסף. "לפנות ערב הופיע אלי אדם אחד, שאיני מכירו, והציע לי להסתיר את הרימון עד שובו. הוא נתן לי 100 מיל. לא הייתי עושה זאת לולא הכריעני הרעב".
אך עמדתו בבית הדין נשתנתה לחלוטין. הוא סירב להעמיד לו סנגור. כל המשפט לא עניין אותו. בתוך אולם עוין מסביבו ישב לו הצעיר בעל המעיל האפור ומכנסי החאקי הקצרים, ועיין בספר הספרים, בתנ"ך, ולא נתן את דעתו כלל לגלים הזדוניים שביקשו להציפו. הוריו לא נכחו במשפט. הם גרו בתחום האזור הצבאי, והשלטונות אף לא ראו כל צורך להביאם לכאן.
כשקראו בפניו את כתב האשמה ושאלוהו אם הוא מודה או מכחיש, לא השיב דבר. רק מלים מספר ביקש לומר ומבוקשו ניתן לו. ללא התרגשות קם והכריז:
"העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חרות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי, וכל העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה!"
הנאשם סיים, ישב והחריש, והדממה שנשתררה לרגע באולם חוללה סערה אף בלב השופטים.
בשעה 10:25 בבוקר, ב-17 במארס, החל משפטו של משה ברזני, ובשעה 11:55 נסתיים בפסק דין מוות.
הנידון אפילו לא קם על רגליו כשקראו בפניו את הפסקה הידועה "...עד שתצא נשמתך...". הוא קיבל את הודעתם בשלוות נפש מוחלטת, חזר על קריאתו - "לא תפחידונו בתליות" - והחל לשיר את "התקווה". אך השוטרים הפריעוהו משירתו; הם סחבוהו בכוח ממקום מושבו וכבלו את ידיו ורגליו בשלשלאות. כשנחפזו ה"שופטים" לצאת מן האולם, נשמעה קריאתו של ברזני:
לישוב - חזק ואמץ!