השתתפתי עם עמירם בכבוש ביר עסלוג'. הכרתיו עוד מיום בואו לנגב. השתייכנו לפלוגה אחת ויצאנו למסעות ולסיורים משותפים. יחד יצאנו לקוס מ"כ בדליה והכרותנו נתחזקה. כשסיימנו את הקורס נפרדנו לחדשים מספר. זוכר אני את ערב הפעולה, כשעמירם וטוראיו עומדים סביב שולחן-החול והוא מסביר את פקודת המבצע במילים פשוטות ובקול רם ובבטחון גמור. במכונית משא אחת הובלנו את כיתותינו, אני - את שלי, ועמירם - את שלו, ושחננו על תפקידו החדש של עמירם בבסיס החדש שהועבר אליו, לחזלה. על תפקידנו הקשה במבצע הנכון לנו לא שוחננו. הבינונו איש את רעהו.
כך יצאנו, ועמירם לא חזר.
דקרן
4 ימים לפני הפעולה הועבר עמירם לחזלה כמפקד המקום. אהבנוהו מאד. בפעולה האחרונה השתתפו 150 איש. לשם כך הביאו אותו ואת חברו לחזלה. ההרעשה שלנו התחילה בחמש בבוקר. בהתחלת הקרב נפצעו שלושה וביניהם עמירם. חבשתי אותו ואמרתי לו שיצא מן הקרב, אבל הוא סירב. תפסנו עמדות בחצר בית המשטרה. עמירם שכב כעשרים מטר ממני. אני שכבתי קרוב לבית. ידענו, כי הבית ממקוש. כשנודע, כי בבית נמצאים שני מצרים, הוחלט להיכנס ולהוציאם. שני החבלנים שנשלחו, ניתקו את חוטי החשמל, נכנסו לבית והוציאו את המצרים. אך יצאו - התפוצץ הבית. אבן פגעה בלחיי והממתני, וכעבור רגעים מספר שבה אלי הכרתי. חבשתי את פצעי ומיד מצאתי את עמירם, שנזרק כמה עשרות מטרים מן הבית. כנגשתי אליו כבר לא היתה בו רוח חיים. קברנוהו - יחד עם החברים האחרים שנפלו בפעולה זו - ברביבים. רוב ההורים רצו שבניהם ישארו בנגב. ועמירם אהב את הנגב.
יוחנן
מתוך "לאורם" - תשי"א
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.