טוראי אליהו "אלי" (אלישע) פסח ז"ל

אלישע נקרא בפי חבריו בארץ בשם אלי. כעבור זמן - דרך אלי עבר לשם אליהו, שמו המקורי הוא: אלישע.
אלישע נולד כבן שישי מבין אחד עשר אחים, למשפחת פסח, באיזמיר אשר בתורכיה. את לימודיו העיוניים שם סיים כבן חמש עשרה, בבית ספר "תלמוד תורה". המשפחה, אשר היתה מרובת ילדים, היתה במצב כלכלי קשה במקצת, ובתקופה זו של חייו, יצא אלישע לעבודה. בפקחותו הרבה ובתבונתו, עורר ענין ואמון רב במעבידו.
אהבתו לאמו היתה קו בולט באפיו. תמיד בשובו הביתה, היה מביא לה דבר מה. בזמנו הפנוי אהב לקרוא, ונמשך במיוחד לנושאים הסטוריים.
חבריו ואחיו, מרבים לספר על שלוותו. הם זוכרים אותו כנער שקט - דבר שלא עמד בשום פנים בנגוד לעליזותו, אלא הוסיף קו לפסיפס אופיו.
על אף היותו כה קשור למשפחה, וכפי שמעידה עדנה אחותו - "במיוחד לאמו" - בקש כבר בגיל זה לעלות ארצה. כהכנה עצמית השתדל ללמוד את השפה העברית עוד בהיותו בתורכיה.
בתקופה זו של שנות 1942-43, טרם היתה עליה חפשית מתורכיה. העליה המועטה התנהלה בהסתר דרך "עלית הנוער", ונשלחו ארצה רק נערים ונערות אשר קבלו היתרים מיוחדים. נערים אלו היו בני חמש עשרה או שש עשרה, אך לא נעדר גם מקומם של בני ארבע עשרה ושלש עשרה. את ההכשרה המינימלית קבלו בתנועות הנוער. בהוודע לאלישע שהנה הגיעו מספר היתרים לעליה ארצה, שטח את בקשתו לפני אחותו עדנה, כדי לקבל תמיכתה למטרה זו. ואמנם, ידיד קרוב של עדנה עסק בכך. מבין האשורים שהגיעו, התחרט נער אחר ברגע האחרון, והאשור הועבר, בהשפעת עדנה, לאלישע. כך השיג אלישע את מבוקשו מזה זמן רב.
מספרת עדנה אחותו:
בגיל חמש עשרה לערך הגיע אלישע ארצה, ונשלח ללמוד בבית הספר החקלאי "עיינות", במגמה הדתית. עבד שם, כמעט בכל הענפים, והצטיין בלמודיו ובפעילות חברתית. בשעותיו הפנויות עבד, בנוסף על עבודתו הרגילה, על מנת לחסוך כסף, ולשלוח מתנות לאמו.
עדנה הגיעה ארצה, במסגרת החלוצים, כששה חדשים אחריו. הפגישה היתה מרגשת, ולשמחתו לא היה קץ. פעם בשבוע, לפחות, בשבתות ובחגים, באה לבקרו בעיינות. כל חבריו התפעלו מאהבת האחים.
ביום סיימו את למודיו בעיינות, הציגו בני המחזור מחזה - "השומר העברי", שעסק במאורעות התקופה ההיא. במסגרת תפקידו במחזה, נורה אלישע ונפצע. כאן אומרת עדנה, חזתה כאילו בעתידו המיוחד של אחיה.
בעזבו את עיינות, יסדו הוא וחבריו, גרעין הכשרה, שמקום מושבו היה בכפר ויתקין.
עדנה נישאה במוצאי שבת, ערב הכרזת המדינה. את כל חסכונותיו נתן אלישע לאחותו, באמרו: "קחי זאת, וקני לך דבר מה שיזכיר לך אותי לתמיד".
למחרת הכרזת המדינה, נסעו, הוא וחבריו, במשאית בהגשימם משאת נפש: הניפו דגל המדינה ונשאו אותו בראש מורם בחוצות העיר תל אביב. כבר בהזדמנות זו, ניצל בנס ממות. כדור אויב חלף מעל לראשו.
כאן החל את דרכו הצבאית לאומית.
התגייס לפלמ"ח. במסגרת שרותו בפלמ"ח בתפקיד מפקד עמדה ליד תל מונד, שוב ניצל בנס, כאשר כדור שנורה, חלף סנטימטרים אחדים מראשו.
שוב נזכרת עדנה: "בפעם האחרונה שראיתי אותו, זה היה ביום עלותו ירושלימה עם מפקדו. המצור היה בעיצומו. הוא הגיע אלי בלבוש צבאי, מוכן לקרב. הנסיעה התנהלה בשיירות והדרכים לירושלים היו סגורות. בקשתי אותו לפגוש באדם מסויים ולהביא לו דבר מה. תשובתו מזעזעת אותי עד היום: "לא עדנה, לא אוכל לקבל תפקיד זה בשום אופן, כי לא אדע אם אחזור בשלום ואם לא אהרג בדרך".
מספרים חבריו: בדרכו זו, האחרונה, לחם בתפקיד אלחוטאי, בדרך לירושלים. חבר שהיה עמו בקרב בדרך לטרון מספר: "היינו במצב קשה. המפקד הודיע על נסיגה. אלישע נפגע בעודו ממלא תפקידו כאלחוטאי". לפי הערכת המשפחה, ולדברי חברים, נפל אלישע מתבוסס בדמו בלטרון, בשטח האויב הירדני.
בן דודו שהיה עמו בקרב, הוא שהביא עמו רק את תרמילו - החפץ היחידי שנותר ממנו, בנוסף למטפחת אשר שמורה עד היום בין חפציה היקרים של עדנה.

מזכרונות לבנה, אחותו הצעירה של אלישע:
ערב לפני הגיע הבשורה על מות אלישע, חלמה אמו והנה עוקרים לה שן. כאבה היה עצום. ואכן - אבן מגופה נעקר ממנה. מתוך אחד עשר בניה נלקח ממנה בן יקר, אלישע יקירה. בן אשר קשרו במיוחד אל אמו, היה קשר בל ינותק.
העלמו של בנם לא נתן להורים מנוח. ההודעה הרשמית היתה, שאכן נעלמו עקבותיו. הם החליטו לעלות ארצה.

סוף דבר:
לאחר כשנה הועברו כמאה גופות משטח ירדן, ביניהן גופתו של אלישע.
ערב לפני ההלויה ההמונית, והנה שוב ראתה האם את בנה בחלומה. הוא הופיע בחליפה כחולה בפתח הבית. - "הו, אלישע, הכנס בני, הכנס יקירי" - אמרה האם בחלום - "לא אוכל להכנס. רק באתי להודיע לך שכבר מצאו אותי". חוזרת האם ומבקשת - "בוא בני, הכנס". "לא, לא, לא אוכל" - ענה ונעלם.
אלישע בהיר השער, בעל העיניים החומות הגדולות ונקודות חן פזורות על צוארו, נפל בי' בתמוז תש"ח. חברי הגרעין שלו הקימו מושב בתל שחר. בחדר התרבות הנציחו את זכרו.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח