לזכרו של יעקב, חברתו שרה אבנון (פליישמן)
עם חמד נער תמים
חבר יקר ורע
המוות בא והוא נקטף
הוא לא יאבד ולא ישכח
יחיה לעד בלב כולם
אף על פי שאנו דור מלחמה ורבים ויקרים מאיתנו נפלו, לא התנסיתי עוד ברגש כה עמוק ועצוב כמו שעבר עלי אז בנפלם של החברה האלו.
כנראה שהמשמעות שונה ליחסי ידידות עמוקים ואהבה ראשונה, מאשר כל קרבה אחרת. הרגשת הכאב היתה כה עמוקה ומזעזעת לאורך הרבה מאד זמן.
הכרתי את יעקב (ינקושור) מיד כשפסעתי ראשונה בשבילי קיבוץ מסילות בשנת 1947, אחרי שכבר הייתי שנה בארץ במסגרת עליית הנוער במשק הפועלות בגבעתיים. הכרנו מיד בשיחות ארוכות לתוך הלילה. היתה זו אהבת נעורים תמימה וכנה, אהבנו וחלמנו חלומות שרק נערים בגיל זה יכולים לרקום, לא נפרדנו לרגע וחשבנו לא להפרד לעולם.
בקיבוץ מסילות, משפחת רשף ישראל וצפורה אמצו אותנו היינו שם אורחים קבועים ועל כוס קפה בשיחות נפש ועצות ידידותיות היינו מרוצים ומאושרים מעולמנו.
באפריל 1948 ממש לפני ליל סדר פסח נקראנו להתגייס וכבר החרדות והפחדים החלו לחלחל בנו, אבל לא היו היסוסים, הלכנו באשר נקראנו. במשוריין יצאנו את הקיבוץ וכך החלה הדרך למלחמת הקוממיות שלנו.
גם אחרי הכאב הנוראי שאחרי נפילתם, המשכנו להלחם כי היו אלו ימים קשים ביותר למדינה. היינו גדוד ראשון של הפלמ"ח בחטיבת יפתח. אנחנו זכינו לראות ולשמוע על קום המדינה ואילו הם נתנו את חייהם הצעירים.
חברים יקרים מאתנו אינם כבר בין החיים אבל אנחנו ב-15.5 מדי שנה ממשיכים להפגש וזוכרים את כולם.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח