מעולם לא ראיתי את "צוף" כועס. נדמה לי שהדבר שאפיין אותו ביותר ושמש לו כרטיס בקור היה החיוך. אותו חיוך שהביע את כל המתרחש בתוכו ובטא את נפשו. טוב לב, הבנה, נכונות, מאמץ וכל שאר הסממנים הטובים המצויים בלבו של עלם בן עשרים. תמיד ידע למצוא את מקומו בחברה, ומאידך גיסא הכירה החברה בכשרונותיו. ידעת תמיד כי בכל הזדמנות, שצ'וף נמצא בין החברה, הרי שיהיה שמח, הוא לא שמר את החיוך אך ורק לעצמו, ידע היטב גם להעלות אותו על שפתי חבריו. אם במדרשיה בפורים, כשהוא עומד על השולחן ומתפלפל כרב של פורים, אם בבסיס טירונים ובמשק, בכל ערבי הווי, ואם רגעים מספר לפני היציאה לקרב האחרון. הרי שגם שם אין הוא שוכח את תפקידו להעלות חיוך על שפתי החברים המתוחים לפני קרב. כן היה ידוע כאדם בעל נפש דתית עמוקה. השנים שעשה בת"ת בבני-ברק, במדרשיה ובישיבת "כנסת חזקיהו" הטביעו את חותמן עמוק בנפשו. זוכר אני את דבריו לאחר שחזר אלינו מהישיבה וסיפר לנו עליה ואמר: אדם שדרכה רגלו על מפתן הישיבה בזכרון יעקב, אינו יכול להיות לעולם לא-דתי. איני יכול שלא להזכיר את הרצון הפנימי החזק שפעם בצ'וף. בכח רצון זה ידע לשבת ימים כלילות בישיבה בכפר חסידים והתמיד בלימוד תורה. כן מלוה אותו כח הרצון בבואו למדרשיה למשך חצי שנה לסיים את השמינית ולהתכונן לבחינות הבגרות, תוך זמן קצר ביותר מצליח צ'וף להגיע לרמת הכתה, אף לעלות על רבים ממנה. בכח רצונו העז ידע להתגבר על כל הקשיים בצבא וע"י כך לעודד ולעזור לחלשים ממנו.
אבדנו חבר יקר וטוב, אולם לא כנפול בני עולה נפלת, מסרת את נפשך, שאנו החיים נוכל להמשיך ולחיות. לא ימוש זכרך מאתנו לעד.
מוטלה