אלבום תמונות
הכרתי את נטע'לה תקופה קצרה, סך הכל שנה וחצי. אך תקופה זו נראית לי ארוכה כי היתה כה טובה ועשירה. הוא היה שופע אלי טוב והעניק לי הרבה אושר.
נטע היה לא רק בעל מסור, הוא היה גם אב נהדר ומאושר. הוא מצא עולם ומלואו בבנו יחידו אוהד. צר לי שהוא זכה לראות את בנו מעט כל כך, הוא שציפה כל כךך לכל התפתחות והשג של בנו. מלוה אותי כמיהתו, כשיצא למילואים האחרונים - אז אמר לי כי הוא בטוח שכאשר יגמר כל המתח הזה והוא יחזור הביתה, אוהד כבר ילך. את צעדיו הראשונים של הבן לא זכה נטע לראות.
נטע רצה לבנות עולם כולו שלו, בו הוא יהיה החולש על הכל. כשחליתי הוא שמר לעצמו את הזכות לטפל בי ולא נתן לי ללכת לחדרי חולים.
הוא רצה כל כך, לעזור ולפעול בכל השטחים, הן בסידור ביתנו והן בגינה ובכל מה שסבב אותנו.
כשנכנסתי להריון שנית לא הרפה נטע ממני. הוא שמר עלי כעל כלי זכוכית וכה חיכה לרך הנולד. ומה מכאיב שכל שרצה התקיים, והוא איננו. נולדה לנו בת שאת שמה כבר קבע בחודשי ההריון הראשונים.
נטע היה אדם עשיר נפש. הוא היה רגיש ביותר. נודע לי מפי חבריו שכך הצטייר שהוא גם בליבם וזה הגביר את הקשר שלי אליו.
בצבא, מוכן היה להתחלק עם חבריו בכל. הוא מצא את מותו כשצעק לעבר הקרובים לו להזהר. אז קיבל את הכדור...
נטע מלוה אותי לעד עם חיוכו הנצחי, אותו חיוך שהיה נסוך על פניו מאז הכרתיו. אינני זוכרת אותו עצוב, אפילו ברגעים קשים כמו במחלתו של אוהד היה מלא תקוה ובטחון כי יהיה טוב. בעזרת חיוכו עודד גם אותי.
יודעת אני דבר אחד. מחובתי למלא את בקשתו לחיות בכבוד ולשמור כי גם ילדיו ידעו כבוד וגאוה מה הם. בזכותו חיים הם ואני.
רחל