סגן זבולון שלמה גדיאל ז"ל

ביום השלושים.

השבוע עלינו אל בתי העלמין ועמדנו עם האלפים השכולים בטקס הנופלים של צה"ל.
משפחות משפחות נרכנו האבלים ליד הקברים, מתרפקים אל זכר החי וסופדים את המת ובית העלמין היה לשדה בוכים.
אבלם של הרבים בצוותא - קשה היה, בקשת להתיחד עם אבלך שלך אך עם זאת חשת שאחד אתה בתוך עמך הבוכה, חשוק ומחובר בגורל אחד עם כל הקברים וכל החיים שסביבך.
מעל לחילי הצער האורשי עלו קולות העדה, ספר וספד מפקד החזית שנתן את פקודת המלחמה, ניחם בשפתיים רוטטות האב השכול ממלחמת סיני, הזדמרו בטוהרה פסוקי תהילים ורעם מטח הירי.
והקולות הנישאים אל מול פני העדה ביקשו כולם להצדיק את כורח הקורבן, לזכך את עבודת הנפש של מקריבי החיים ולהודות לנופלים על פתיל החיים של המון בית ישראל החי והקיים.
וגם אם אין לאבל יחיד מנחם, הרגשת כיצד מצטרפים לצוותא פסוקי הקדיש הרועדים מקבר לקבר להמית לב אחת של עדת בני ישראל.