אלבום תמונות
צו פנימי מנחה אותך לפשפש ולנבור בזיכרון.
17 שנה זו תקופה ארוכה, אבל דווקא בהסתכלות פרספקטיבית של הזמן והתהליכים שאנו עוברים, משנים את זווית הראייה, מגבירים נקודות שאולי נראו עמומות יותר בזמנו, ומיטשטשים אירועים, שייתכן שהיו במוקד העניין בזמנו.
העובדה שאנו היום ניצבים בצד של רחל'ה ועמי, אבות לחיילים ביחידה נוסכים אף יותר אי בהירות, תהיות
ומערפלים יותר את התמונה.
ההכרות שלי עם זיו בעלת רוחב פס צר מאוד כמפקד לחייל, אבל כשנתיים יחד ביחידה מעין "סיר לחץ" של מפקד צוות וחיילים יש השפעות הדדיות על התבשיל הנרקח.
באספקט צבאי (ואני בטוח שיש לכך גם נגזרות בחיי היום יום), זיו הוא איש ניגודים. בלאגן גדול של תכונות מאפיינות אותו: סדר וניקיון, דיוק והקפדה, משמעת עצמית וחוסר משמעת למסגרת, חיילות למופת ושקיעה בחלומות אין קץ, חשיבה יצירתית - לוגית מעמיקה ונטייה ל"חיפוף" באם העניין לא מושך.
שלושה סיפורים קטנים ששייכים לי ולזיו, ואני מקווה שלא יכעס עלי בחשיפתם. (הרבה אחרים נשארו בגדר הסוד שבינינו).
- בתדריכים ובתחקירים יש ברק מיוחד לעיניים של זיו. הן אומרות הכל, רואים את האבחנה בין עיקר ותפל, שומעים את גלגלי המחשבה בתשובה לשאלות, ולי זה ברור שהבחור נוצר מחומר מיוחד המיועד לפיקוד (רק ביחידה - בצבא, אני מניח היה לו קשה עם המסגרת).
העיניים מדברות איתך, הוא מבין במילה ומשדר ללא אומר ודברים, בדרכו הצנועה.
- הרבה פילפול, דין ודברים היו בינינו "באחד על אחד", כאשר בלוגיקה היה נלחץ, היה שולח כמעין סימן מוסכם את ידו לחזהו (לשקע שבין שרירי החזה) ומנסה לגלגל או לתלוש שערה. עד היום נבצר ממני פתרון חידה זו.
- … ומשהו קטן מהחיים ביחידה: בתרגיל סמלים "מצאתי" אותו באחד הימים בזמן ההסתתרות, הוא ישן שנת ישרים, לקחתי את נישקו והערתי אותו. התשובה האופיינית הייתה, כמובן, "לא ישנתי". לשאלה "היכן הנשק?" לא היה לו מענה. החזרתי כמובן את הנשק ושמרתי את הסוד במשך 17 שנה חתום בינינו. (אפילו בתחקיר לא העלינו את הנושא).
זיו! איתך הסליחה שאני פותח זאת כאן, אבל אפילו בתוך חלום למדת משהו.