אלבום תמונות
עברו הרבה שנים והכאב כבר תפס לו פינת קבע שהיא חלק מאתנו. החיטוט בזכרונות מעלה כאב חדש: הכאב על אובדן הזכרון, על הפרטים שמיטשטשים, הקולות שנחלשים,
ארועים שמתמוססים ונשארת רק דמות בתוך ענן.
הדמות הראשונה בטירונות, מסדר בוקר, כולם עם קסדות על הראש, זיו גבוה מכולם עם שלוש קסדות אחת על גבי השניה (כעונש על כל פעם ששכח קסדה). זאת ההיכרות הראשונה שלי אתו והוא נתפס בעיני כהמום, מגושם וישנוני.
הדמות השניה אחרי כשנה בצבא ליד משאית בסיום ניווט בדד.
כשחוזרים למשאית לפנות בוקר, זה כיף לפגוש את החבר'ה, אבל מצד שני - זו הרגשה טובה לא פחות להגיע ראשון. התענוג הזה נחסך ממני ומאחרים, כי זיו כבר נמצא, ובד"כ כבר עמוק בתוך שק השינה שלו (שהיה המשומש ביותר בצוות), אני כבר יודע שהוא לא במקרה מגיע ראשון, הוא אומנם חושב הרבה ולאט על פתרון לכל בעיה, אבל כשהוא מוצא את הפתרון זה לא אחד הפתרונות האפשריים -
זה הפתרון האופטימלי !
הדמות השלישית, זיו כמפקד צוות, הצוות שלו במסע סמלים ואני מוזמן להצטרף אליו לשבוע, חוץ מהמעקב אחרי החבר'ה, עובר רוב השבוע על פילוסופיה ויהדות. בד"כ זה מתחיל כך:" תשמע, יש איזו סוגיה שמטרידה אותי…" ואני כבר יודע שהסוגייה הזאת תיקח לפחות ארבע שעות, וכשנראה לי שגמרנו ל"חפור" את הסוגיה עד הסוף, ואני אומר לו :"בוא נזוז לחפש את החבר'ה" הוא מרגיע אותי ב - "עזוב, אני מכיר את הצוות שלי, אני סומך עליהם שיהיה קל למצוא אותם".
הניגודים שבין הדמויות השונות לא קהו, רק אנחנו השתנינו, למדנו לאהוב אותו בגלל הניגודים שבו, בגלל הסוד שבו, והסוד הזה נישא בענן.