רס"ן זיו קולברג ז"ל

אלבום תמונות

אני מחוייב בכבודו של זיו כמורה דרך, כחבר, כמפקד, אך גם כאדם שאיננו עמנו עוד. כל שאכתוב כאן, גם אם לא יהיו אלו רק דברי הלל ושבח, יהיה לכבודו ולזכרו.

התמזל לי להכיר את משפחת קולברג עוד בחייו של זיו. הקשר שלי למשפחת קולברג הוא בלתי אמצעי. כלומר, החיבור בינינו איננו רק דרך השכול. ואולי מכאן הקלות והחופשיות שבה קולח הקשר עם המשפחה.

רח'לה, עמי, איריס, דגנית וזהר!
אני מרגיש שאחרי 17 שנה של שכול שאנו חולקים, מותר לי לבטא את שאני מרגיש לאופן שבו אתם מתמודדים עם הניסיון הקשה והנורא של אובדן בן ואח.
אתם בעיני מלח הארץ, הישראלים היפים, התגשמות של כל אותם ערכים, שמשותפים לנו: אהבת הארץ, אהבת המדינה, אהבת העם ואהבת האדם. אתם מגש כסף, שעליו מוגשת מדינת ישראל לאזרחיה.

החידה ופתרונה (?)
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה היה בזיו שהצליח להשאיר רושם כה עז בתקופה כה קצרה.
זיו הופיע בחיינו בתקופת "פריחת הדובדבן". דהיינו, באותו רגע, בו כל מנות הקור שהעץ ספג במהלך החורף באות לידי ביטוי בפריחה.
ברם, כלל זה היה נכון גם לגבי מפקדים וצוותים מקבילים, ושם לא נוצרה אותה דינמיקה אישית וחברתית, שייחדה את צוות זיו.
חסרונותיו של זיו בלטו לעין: המערכת הצבאית לא עניינה אותו, וגם היא לא הועידה אותו לגדולות. המוטיבציה שלו לפקד ולנהל הייתה נמוכה (במיוחד אחרי שרעי השתחרר), הוא היה לא מאורגן באופן די מטריד (מנקודת ראותו של קצין), והוא היה מופנם וביישן.
התקשורת האישית שלו עם חייליו הייתה בינונית, ואפילו כושרו הגופני , פרמטר די משמעותי ביחידה, היה בינוני.
חסרונותיו של זיו לא הוסתרו על ידו - זה היה חלק מאישיותו הישירה והאמיתית. זרים, בעיקר מפקדיו הבכירים יותר של זיו, נתפסו לעיתים לחסרונותיו הגלויים והפכו עצמם לחוכא ואיטלולה בעינינו. זיו לא היה חלק מאותה תחרות סמויה בין מפקדים מקבילים או חלק מהמתח על חלוקת הסמכויות הקיים בין קצינים זוטרים ונמרצים למפקדיהם. הוא היה יצור מעולם אחר ...
הפתרון טמון כמובן ביתרונותיו, שמעצם צניעותו ואישיותו המופנמת בלטו פחות.
זיו היה ישר ונטול פניות לחלוטין.
זיו היה קר רוח. תמיד ידענו שניתן לסמוך עליו לחלוטין במצבים קשים.

כמפקד, היה בו את רוחב הדעת והליברליזם, שאפשרו לפקודיו לבוא לידי ביטוי מקסימלי. למרות המוטיבציה הנמוכה שלו לשרת את המערכת, מרגע שנטל על עצמו משימה, תמיד התמסר אליה במלוא כוחותיו.

זיו נתן דוגמה אישית חסרת פשרות. (זהו תנאי הכרחי למפקד, הרוצה להצליח ביחידה). הוא תמיד רחש כבוד לזולת, התבטא אך ורק בלשון נקיה, והקפיד בכל אותן "קטנות" צבאיות, שחיילים מחפשים לפרוק את עולן.
זיו היה בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה ובעל יכולת אנליטית לא מבוטלת. הפתרונות שנתן תמיד היוו אינטגרציה מעולה של מכלול הנתונים. אינני זוכר אפילו מקרה אחד, שזיו פלט דבר שטות.
היתה בזיו היכולת להפריד בין הטפל לעיקר ולהתמקד בעיקר. (העיקר בעיניו לא תמיד תאם את ציפיות המערכת הצבאית).
זיו היה נינוח. אדם שאי-אפשר להלחיצו מחד גיסא, ושאינו נלחץ מעצמו, מאידך גיסא.
התקיימה בו דמות הלוחם והחולם. הדבר המפתיע היה הקלות שבה עבר ממצב של "חלימה בהקיץ" וקשר רופף למדי עם המציאות לתפקיד המפקד הלוחם אמיץ הלב, המרוכז והתכליתי. גם את הדרך חזרה הוא ביצע באותה קלות מפתיעה...
זיו היה צנוע והסתפק במועט. תמיד היה צריך לגרור אותו להנאות הגשמיות שבחיים.
זיו היה טוב לב. תכונה זו מהווה נדבך הכרחי להצלחתו של מפקד ביחידה.
בצד המקצועי היה זיו קצין מעולה.

נקודה מהותית בהצלחתו של זיו כמפקד היתה הצוות שקיבל. בנקודה זו המזל האיר לו פנים, ובגדול!
צוות זיו כלל סדרה של "כוכבים", שהשלימו זה את זה, והסתדרו באופן פנומנלי ביניהם ועם זיו. השלם במקרה זה, עלה בהרבה על סכום חלקיו.
זיו לימד אותנו לחשוב פתוח ולהתמקד באפשרות המועדפת רק כאשר הדבר מתבקש.
מן הסתם, לו זיו היה קורא את התאוריה שפרשתי כאן, היה מחייך, מבליע חיוך נבוך ומשחרר משפט שמאיר את כל הענין מכיוון אחר לחלוטין.

הטרגדיה
בטרגדיות יווניות הגיבור הוא זה שגוזר בעצמו את גורלו לשבט. כך קרה גם לזיו.
הנסיבות שהביאו לנפילתו הטרגית נגרמו בראיה לאחור כולן על-ידו.
להפתעתי, הסיפור לא סופר עד היום בהרחבה הראויה.
אפרוש כאן, במגבלות בטחון שדה, את רצף הארועים, כפי שהוא זכור לי.
בתחילת שנות השמונים הוטל על צוות זיו לבצע משימה בדרום לבנון. ההגעה אל היעד הייתה בדרך הים.
היעד עצמו היה באזור מאוכלס למדי ובתנאים בעייתיים מאד.
ההגעה לחוף התבצעה בחסות ובתמיכת שייטת 13 . ההכנות לקראת המשימה כללו אמונים מקפיאי עצמות בים.
מורכבות המשימה והאמון הרב בין זיו לבין הצוות גרמו לביזור ההתארגנות. זיו עסק בתכנון ובפיקוד על המשימה, והצוות עסק בהכנת המשימה גופה.
תקופת האימונים למבצע הייתה עבודת צוות במיטבה. ההכנות למשימה המורכבת הסתיימו בקושי רב . עוזי דיין, שהיה מפקד היחידה, נכח בתרגיל המסכם וחזה באופן אישי במכלול הבעיות ה"כמעט פתורות" שעוד נותרו. הואיל ועוזי האמין ומאד סמך על זיו, וגרף הלמידה וההשתפרות של הכוח היה גבוה במיוחד, החליט עוזי דיין להוציא את הצוות למשימה.
מזג האוויר לא האיר לנו פנים והתבשרנו על סערה העומדת להתרחש בים התיכון, ביום האחרון האפשרי לביצוע.
טבעה של סערה בים, שהיא הולכת ומתגברת. זהו תהליך של שעות רבות. לכן הוחלט לצאת למשימה ולבדוק את מצב הים במהלך ביצוע המשימה מדי שעה.
בבוקרו של יום המבצע הים היה רגוע.
במהלך ההפלגה ראינו איך הים מתחיל "לעלות". לקראת חשכה הפלגנו לכיוון החוף. אח"כ ירדנו למים ה"קפואים" והתחלנו לשחות לכיוון החוף.
על החוף נפרדנו מ"מארחינו" השייטים, והגענו לאזור היעד.
ההימור של עוזי דיין הצליח: במהלך אותו לילה הצלחנו לפתור את כל מה שלא הצלחנו לעשות באימון האחרון.
במקביל, הים המשיך "לעלות" עוד ועוד.
לקראת בוקר הוחלט לפנות את רוב הלוחמים של השייטת והיחידה, ולהשאיר צוות מצומצם ביעד לצורך השלמת המשימה.
הפעולה האחרונה שהיה עלינו לבצע, הייתה להטמין מוקש. הלילה החל להיגמר, והשחר עמד להפציע. עוזי דיין לחץ על זיו להתפנות ולוותר על הטמנת המוקש. זיו "משך" עוד "כמה דקות" ארוכות, ולבסוף התפנינו לים.
הסערה כבר היתה בעיצומה, והכניסה לים הייתה מלווה בהתמודדות עם גלים גבוהים למדי.

לאחר טלטלות בים הסוער חזרנו הביתה, עייפים, קפואים אך מלאי סיפוק.
בדיעבד, באותן "כמה דקות" נזרע זרע הפורענות, שהביא לנפילתו של זיו.
עם פרוץ מבצע "שלום הגליל" נקרא זיו להצטרף לאחד מכוחותינו, שנעו לתוך לבנון כדי לסלק את המוקש.
אל זיו הצטרפו עודד וחנוך.
זיו הגיע למלחמה נטול דרגות וסימני זיהוי.
הם התפצלו בין הנגמ"שים השונים.
לפי הידוע לי המפקד בנגמ"ש של זיו נפגע בתנועה אל היעד. לאחר סילוק המוקש שסיכן את כוחותינו החליט זיו להשאר "עם הילדים שנותרו ללא מפקד" ולהמשיך. בהחלטתו זו, חרץ זיו את גורלו.
כידוע, הכוח שזיו הצטרף אליו נכנס למארב במבואות דאמור, בקרב שהתפתח, זיו נפגע ונהרג. על גבורתו בקרב ודבקותו במשימה הוענק לו צל"ש.

לאחר הלוויתו של זיו נסענו, חברי הצוות המיותמים, לאכול בבית הורי ברמת אפעל.
ישבנו כואבים והמומים סביב השולחן ואכלנו. לפתע עוזי שיחרר הלצה על חשבונו של זיו: "אני מקווה שלפחות בשמים הוא ימצא חברה …". היה זה רגע חסד נדיר, כולנו פרצנו בצחוק אדיר. הצחוק הזה, ביטא באופן מוחשי את האהבה, החברות והקרבה שחשנו כלפי זיו. באותו רגע הרגשנו שזיו ירד להיפרד ולצחוק אתנו בפעם האחרונה.