שאול, בני הבכור
שאול בני הבכור התגייס לצה״ל לגרעין נח״ל.
הוא אהב מאד את חיי הצבא והיה ברור שאחרי קורס מ״כים הוא ייצא לקורס קצינים, שאותו סיים בהצטיינות ובסופו שובץ להיות קצין מודיעין במפקדת קצח״ר.
לאחר מכן מונה להיות קצין המודיעין של חטיבת הנח״ל. ב- 18 בפברואר 1985 ,במהלך סיור מפקדים מבצעי ליד העיר צור בלבנון, עלה הרכב שבו נסע על מטען צד והוא נהרג. בני הבכור שאול ז״ל (שאולי - כך קראו לו חבריו) היה בן 27 בנופלו והשאיר אחריו את אשתו נילי ובת יחידה בת שנתיים וחצי, ניצן שמה.
האסון הזה היכה בי ובמשפחתי בכאב גדול. החיים לפני נפילתו של שאול ז״ל לא היו דומים לחיים שאחריו. כל יום שעבר, כל אירוע, כל חג, לא עבר בלי שהוא עלה בזיכרונותיי עם געגועים קשים.
מבחינתי הוא לא נהרג, אלא הוא חי איתי בכל רגע. תליון ובו תמונתו של בני צמוד לצווארי כל הזמן ובמשך שנים רבות הייתי עולה אל חלקת הקבר שלו בקרית-שאול והייתי מעדכנת אותו במה שקורה ומבקשת את עזרתו, לחזק את הסובבים אותי בברכות ומשאלות.
למרות האובדן והכאב, אני עדיין חיה ומוצאת את האושר והשמחה. אני עצמאית, קמה בבוקר עם חיוך על הפנים ומברכת על הטוב שיש מסביב. במשך שנים הייתי מתנדבת פעילה במשמר האזרחי ואף הייתי מפקדת הסניף בשכונת מגוריי. אני מתנדבת יום ביומו במשמרות-הזהב בבית ספר ״גורדון״ ליד ביתי, שבו גם למדו ילדיי. אני מגדלת שני כלבים חמודים ופותרת בכל יום תשבצים (לאמץ את המוח). יש לי חשבון ברשת החברתית ״פייסבוק״ ובו אני כותבת ומעלה תמונות )בעזרת נכדי( ואני פעילה מאוד בקבוצות הוואטסאפ של משפחתי. אני אוהבת לטייל ברחבי הארץ, אוהבת את המשפחה היקרה שלי ואוהבת את העם ואת המדינה שלי.
ממרום גילי וניסיון חיי אני מתפללת שנזכה, ביחד עם כל עם ישראל, לימים של שגשוג, שקט ושלום, ללא אלימות ועם אהבת הזולת.
שנדע לכבד זה את זה ולתת כבוד לדור הוותיקים, כמו שאני מברכת את סובביי: ״שאלוהים ישמור אותנו מעתה ועד עולם. אמן״.
אופירה זהבי
אמא של שאול ז"ל