אלבום תמונות
אסי הגיע לגדוד בערך בחודש ספטמבר בתקופה שהיינו בבוקעתא, באוהלים. כמו כל חייל חדש הוא חתם על ציודים אישיים וציודי מלחמה והחל להתארגן. בלילה השני לשהותו בגדוד יצא לי לשמור איתו, פתחנו בשיחה, אני על עצמי והוא סיפר לי על חייו שלו, על משפחתו שבמחנה יהודה, על אחיו שבחו"ל ועל חברתו אריאלה, שאת תמונתה הוא נשא בארנק.
בתחילת דרכו בגדוד אסי לא אהב לעבוד והיה תמיד מנסה להתחמק וזה גרם לכך שבתחילה אנשים לא אהבו אותו במיוחד. אבל לאחר שהיכרנו את אסי מקרוב הבנו שבלי אסי יהיה לנו חסר דבר שאי אפשר להגדירו, אסי היה בחור שכל הזמן צחק וחייך ותמיד קיבל דברים בקלות ועזר למצב הרוח של החברה. אהבנו להיות איתו ולצחוק.
אסי סיפר לי על אחיו שבחו"ל, על אחיו שנפצע ועל אחיותיו, על הוריו וגם על חברתו אריאלה, וככל שהזמן עבר אסי ואני נקשרנו זה לזה והיינו רוב הזמן ביחד, שיתפנו האחד את השני בדברים אישיים וגם ניסינו לעזור אחד לשני.
אסי אמר לי שיש לו קרוב בראשון לציון וכשהוא ילך אליו הוא יבוא לבקר אותי, וכך באמת היה. יום שבת אחד אסי הגיע אלי, עלה לביתי, שתינו קפה ודיברנו ביננו שנהדק את הקשר שלנו מחוץ למסגרת הצבאית ועל דבר זה נותר לי להצטער מפני שדבר זה לא זכה להתגשם ונותר לי רק לזכור את אסי ולאוב אותו כמו שהוא היה, ולכן הקדשתי לאסי ולבני משפחתו את השיר שכתבתי:
אסי, שהחיוך לא מש מפניו
אסי, עליזים ושמחים היו חייו
אסי, שאותו כולם, כולם אוהבים
עדיין לא מלאו לו 20 אביבים.
נכון, קשה לדבר בלשון עבר,
אך זה קרה וזה שבר.
אסי איננו ואנחנו נשארנו
אסי איננו, אותו לא שכחנו.
קשה עוד יותר על דבר כזה שלא לחשוב.
שהעולם לא קיים רק מלאכול ולאהוב,
ויש עוד איזשהו פער -
שהוא היגון והצער
ואין מה לעשות, כי זה מה שקבע האל,
אבל למה, למה דווקא עשהאל?!
משה צרפתי