תפריט נגישות

סג"מ אביהו אבי קלינגר ז"ל

חוברת לזכרו

סיפור נפילתו

אלבום תמונות

קבוצת חברים, ובראשם אבי, תיכננה כנס של בוגרי המחזור שסיים את לימודיו התיכוניים בבית־הספר על שם י״ח ברנר בפתח־תקוה. מועד הכנס נקבע ל־10 באוקטובר 1973. בתאריך זה כבר לא היה אבי בין החיים.

ערב ראש־השנה תשל״ד הוכרזה כוננות בבסיס. איש לא ידע מדוע. הוחל בציוות האנשים. לכל צוות צורפו שני צוערים מקורס יסוד לקציני חת״ם (מחזור נ״ד), שבו השתתף אבי. חיש מהר הוקם גדוד מאולתר על טהרת חיילי בית־הספר לתותחנות.

אולי לסיני, אולי לרמה, ניסו הכל לנחש. הגדוד המאולתר התפצל. חלקו פנה לדרום וחלקו לצפון. איש לא חשב על מלחמה. לכל היותר חשבו על ,,תקרית״ או על ״יום קרב״.

״להתראות כשנרד מהרמה״, נפרד מחבריו אחד הצוערים, רוני כופר מכפר־ברוך, שליד מגידו. רוני מונה לתפקיד מפקד צוות תותח, ונשלח - יחד עם עוד אנשים - אל תל־פארס, שברמת־הגולן.

בליל יום הכיפורים הגיעו האנשים אל תל־פארס. משך כל הלילה עסקו צוותי התותחים בהתארגנות ובהכנות לירי. רוב אנשי הצוותים לא הכירו את העבודה ולא ידעו את השפה העברית, כך שעיקר העבודה הוטלה על כתפיהם של הצוערים, שמונו למפקדי התותחים ולסגני המפקדים. עבודות ההכנה נמשכו עד בוקרו של יום הכיפורים.

כחום היום החליטו הצוותים לנוח תחת רשתות ההסוואה שמתחו. אך מנוחתם לא נמשכה זמן רב.

אבי היה מפקד תותח בצוות 2. לא הוא ולא חבריו לא הכירו את הרמה ואת הזירה, שאליה הוטלו. מכיוון שלא חשבו כי תפרוץ מלחמה דאגו להצטייד בקופסאות שימורים, בעיתונים ובספרים ״לשעות הפנאי״.

בשעה שתיים בצהריים חלפו מעליהם ביעף ״מיגים״ סוריים והשליכו פצצות מגובה נמוך. הקשר לא פעל. שאון התפוצצויות נישא בחלל. ״משהו מתחיל״ - אמר אבי. על התותח של אבי היה תלוי טרנזיסטור. הוא האזין לחדשות מהבי.בי.סי., וכך נודע לו על קרבות המתנהלים ברמה ולאורך תעלת סואץ. המצב נשמע מעורפל. הידיעות רדפו וסתרו זו את זו. אבי היה אופטימי וסמך על צה״ל.

הצוערים המאומנים הדביקו את חבריהם בהתלהבותם. ״סוף־סוף זכינו לירי מיבצעי״ - אמרו איש לרעהו, בחשבם שהמדובר בתקרית מקומית.

סוללות התותחים נכנסו לירי. ״ירינו כמטורפים״,
ייזכר אחד מהם. במשך היום נאלצו להמשיך ולירות גם בשעה שפגזי האויב נפלו בתוך העמדה. ברגעים כאלה היה אבי מכניס את כל אנשי צוות התותח שלו לבונקר והעבודה היתה נמשכת על ידי שניים או שלושה אנשים.

הלחימה נמשכה עד הערב. רק הבודדים ששמעו חדשות ברדיו ידעו כי אין זו תקרית מקומית. בשעות אחר הצהריים אמר אבי לסגנו: ״אומרים, שהתחילה מלחמה ממש. גם המצרים משתתפים ואפילו הצליחו לחצות את התעלה. מסתבר שהעסק די רציני, אבל לבסוף יהיה טוב. העיקר שלא תספר זאת לאף אחד מהצוות. לא כדאי שהם יידעו״. ואומנם, עד רגעיהם האחרונים לא ידע חלק מאנשי הצוות את חומרת המצב.

אחרי חצות הגיעה פקודת נסיגה. לתותחנים נמסר כי עליהם לדלג, אך לא נמסר להיכן ומדוע. לפנות בוקר התחילו התותחים לנוע מערבה, לעבר ציר הנפט. אנשי הצוותים היו עייפים ותשושים. אבי נאלץ לגעור כמה פעמים בנהג, שסטה לשולי הדרך.

השחר טרם האיר. התותחנים היו בטוחים כי הם נעים בשטח הנמצא בשליטה ישראלית. מצד שמאל של הדרך הבחינו בנקודות אור קטנות, וכשהמשיכו הלאה הם ראו צלליות של טנקים, כמה מטרים מהכביש, כשלידם עומדים חיילים ומטפלים בהם. ״ידענו כי אלה טנקים של כוחותינו המתארגנים לאחר יום לחימה ושום חשש או ספק לא עלה על ליבנו״, סיפר אחד התותחנים.

לפתע נשמע צרור של מקלע מאחור - ואחריו פיצוץ עז. התותח שנסע מאחור - נתקע בתותח שנע לפניו. נשמעו צעקות. ״פתאום הרגשנו כי גם אנחנו ,חטפנו׳. אינני זוכר אם נשמע פיצוץ, אך פגע בנו כעין ברק, והכלי החל לבעור. מעוצמת הברק לא ראיתי דבר. אבי צעק ״לקפוץ החוצה!״ היו אלה מלותיו האחרונות״, סיפר לאחר־מכן סגנו, והמשיך: ״מאז לא ראיתיו ולא שמעתי ממנו דבר״.

כדורי המקלעים שרקו מסביב ופגעו בסיפון. ״כעבור מספר שניות חזרה אלי ראייתי. שכבתי כבר בתעלה. הכדורים הוסיפו לשרוק והשטח מסביב הואר כבאור יום. הצצתי מן התעלה והבחנתי בגופת אדם. חשבתי שאבי הוא זה. קמתי ממרבצי, קרבתי אל הגופה, נטלתי אותה בידי והבאתי אותה אל התעלה. ואז, אז התברר לי כי אין זה אבי אלא בחור אחר שנפל״.

בארבע לפנות בוקר, למחרת יום הכיפורים, ספג התותח של אבי פגיעה ישירה - ועלה בלהבות. ״האמנתי, שאנשי הצוות ניצלו. נמלטו על נפשם״, יאמר יורם.

״למען אבי הייתי מוכן לעשות הכל. הייתי בטוח שחמק אל תוך הלילה, וניצל. קיוויתי, שלא נפגע״.

כפי הנראה נפגע אבי מכדור של מקלע, שכן המארב הסורי פתח על הצוות באש מקלעים. חיש מהר עלה הכל בלהבות.

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה