סג"מ אביהו אבי קלינגר ז"ל

אלבום תמונות

אבא של אבי החליט לנסוע לרמת־הגולן, לחפש בעצמו את הבן האובד, שעקבותיו נעלמו. יחד עם חברים סרק אבא את כל השטח, בתקווה...
אבא היה סבור, שאולי אבי נפגע והמשיך ללכת. אפשר שהוא חי ואינו מסוגל לנוע. צריך לחפש הלאה !
לימים, יספרו חבריו של אבי:
״עם אבי הייתי מוכן לצאת למלחמה הבאה. ידעתי שאפשר לסמוך עליו שייחלץ אותך מכל צרה ומכל מצב״.
״לילה. חושך. פגזים מתעופפים. כדורים שורקים. שאון טנקים עולה מכל עבר. זה מפחיד ממש ! אבל, לפחד? לא היה זמן לפחד״.
״נהג הטנק בכה. לא ידענו מה לעשות. התחלנו להריץ אותו, להטיל עליו עבודות שונות. לבסוף חדל לבכות״.
״כאשר החל הטנק שלנו לבעור, קפצתי ממנו. פתאום נגעתי בידי בטנק סורי... לפתע הבחנתי במספר הזיהוי הערבי. אלוהים ! לא האמנתי״.
״התותחים שלנו, על פגזיהם, התפוצצו. הטנקים הסורים ירו בלי הרף. לוא המטרה היתה למות ולזכות בצל״ש, צריך היה לחזור לשם. בכל מקרה אחר לא היה בכך כל טעם״.
בשביל אבי היתה המלחמה קצרה. לגביו היא נסתיימה בארבע לפנות בוקר, ביום ראשון. חודש וחצי היה נעדר. למעשה, לא הספיק כמעט להילחם.
בעלה של עדנה, ארנון, עבד אז ב״צלב האדום״. הכל קיוו, התפללו, ייחלו, האמינו, שאולי אבי שבוי בידי הסורים.
עדנה עבדה במיון פצועים בבית־החולים. ״עברתי מפצוע לפצוע. חיפשתי את אבי, לשווא. רציתי לראותו - בלי יד, בלי רגל. העיקר - לראותו בחיים״.
״אנו היינו ראשונים לראות את גודל האסון״, תיזכר לימים. ״חשבנו שאבי בדרום, שהרי את מרבית זמנו בצבא בילה שם״.
כאשר נודע שאבי נעדר, נסע אבא לחזות בהקרנת תמונות שבויים בבית החייל. באחת התמונות שהוקרנו נדמה היה לו שזיהה את אבי על פי חיוכו המיוחד. הודיע, שהוא מזהה אותו בבירור.
״צילצלנו לג׳נבה. אישרו לנו שאבי שבוי. זו היתה כמובן ידיעה משמחת מאין־כמוה. בסאלון ישבו ידידי משפחה, שבאו לעודד ולחזק את ידיהם של לובה ולוסיה, ההורים. משהגיעה הידיעה על הימצאו של אבי בשבי, התחבקה והתנשקה אמא עם אבא ועם ארנון, ולאושרם של ההורים לא היה קץ. ״שבוי! שבוי! העיקר שישוב אלינו!״.
מאוחר יותר באותו לילה כבר היה ברור שאבי נעדר.
ואבא החל בחיפושים אחריו ברמת־הגולן. לשווא. כעבור שישה שבועות נמצאה גופתו.
נאנח חברו הטוב של אבי. ״אחרי המלחמה שאלתי את עצמי, כיצד אוכל עוד לראות סרט, לבלות? חברי הטובים ביותר נפלו. כה רבים נפלו. לא נעים לומר זאת, אבל הזמן מרפא פצעים. לאט־לאט חוזרים למסלול. אולם, מדי היזכרי באבי נצבט ליבי״.