רב"ט שלמה פלונסקי ז"ל

23.11.43

כ"ה בחשון תש"ד
שרה יקרה, שלום רב

מה שלומך? שמעתי ברדיו, כאילו, יש מאורעות בארץ. אנו כאן, שהתנדבנו למלחמה מתמלאים דאגה לכל מה שמתרחש מאחורי גבנו בארץ.
בזמן האחרון קראתי בעתון על "משפח" הנשק וכמו-כן את נאומו של "חברנו" לנשק על "הכנופיה הפושעת של מבריחי נשק". אבל הידיעות האלו אינן מספיקות ורציתי לדעת, המוסיפים לקיים משפטים כאלה? כמו-כן מענין אותי לדעת, מה מדברים על אודותינו אחרי שובנו מהחזית? היום קראתי מאמר בעתון של המחנה השמיני, בו פונה חייל בצורת מכתב לעורך, לדעת הקהל הבריטית, שישאלו גם את החייל, מהי הצורה בה יסדרו אותו בשובו לחיים אזרחיים תקינים. קראתי וקינאתי בחייל זה. משמע, שיש יסוד לתקוה שלו לחיים נורמליים, בעוד שהדבר הזה הוא ממני והלאה.
אנו ממשיכים כאן בחיינו, כאילו, נפרדנו מכם מזה עידן ועידנים. כל מראה-עיניים מזכיר לי אתכם. אספר לך שתי עובדות "קלות": ועדת התרבות שלנו ביקרה במחנה פליטים גדול למדי. היתה לנו שעה של קורת-רוח, כאשר באי-כוחנו אלה ספרו לנו על רשמיהם מהמחנה והדגישו שמפעמת אותו רוח יהודית-ציונית, למרות הסבל הגדול שעבר עליהם. חלק גדול ממחנה זה הם פליטי רודוס - אם שמעתם עליהם. כ-400 מעפילים מפולין ורומניה שכרו אניה קטנה, להפליג בה לארץ-ישראל. האניה עלתה על שרטון ליד חופי רודוס והיה הכרח להעלות את האנשים לחוף. כעבור זמן קצר הועברו פליטים אלה למחנה באיטליה הדרומית. שם שוחררו ע"י הצבא הבריטי, והם כרגע הרוח החיה במחנה. קשה לי לתאר לך את הרושם שעשו החיילים היהודיים עליהם. דמעות זלגו מעינינו, בשמענו מפיהם מה גדול היה סבלם.
עובדה שנייה: עברתי ליד מצבת החייל האלמוני בעיר מסוימת, מצבה נהדרת (סביבה פסלים) ועליה, כעין, מלאך מרחף, שכנפיו מסוככות על גבר מחזיק מגן נופל. קשה שלא להסיר את הכובע לפני מצבה זו, שהוצבה לזכר החיילים האיטלקים, בני עיר זו, שנפלו במלחמת עולם הראשונה; אולם, שוב קינאתי בזכרי חיילינו האלמונים, שנפלו שכם אחד עם החיילים הבריטיים, האוסטרליים ושאר בני האימפריה - ומצבתם?...

שלך
שלמה



26.6.44
ה' בתמוז תש"ד
לשרה היקרה, שלום רב

תודה רבה על מכתבך שקיבלתי אתמול, ממנו למדתי שאת עסוקה מאוד בזמן האחרון. כפי הנראה קיבלת איזה תפקיד בקיבוץ, או, אולי, עבודתך בבית-הספר מעסיקה אותך. טוב להיות עסוק, כי בדרך זו מגיעים למה ששואפים.
אצלי אין כל חדש. הכול כמו שהיה. הימים יפים ובעיתות-הפנאי מטיילים כמה שאפשר ורואים מקומות, שפעם נוספת, ודאי, לא תהא לי הזדמנות לראותם. בזמן האחרון שמעתי את הכנר ישה חפץ. אם כי איני מוסיקלי - בכל-זאת נהניתי מאוד מנגינתו.
חיילינו מתכוננים לפעולה חדשה בקרב הפליטים שעתה-זה נגאלו. במקומות הכבושים מחלקים את הפעולה. אמנם, בפלוגתי טרם התחילו. מקווים שבהזדמנות הראשונה נגש לפעולה. ויש הרבה מה לעשות. מספרים שברומא, למשל, עומדים ילדים יהודיים ברחובות ופונים לכל חייל בריטי: "תן לי שוקולדה. אבי נהרג על-ידי הנאצים". מכאיב מאוד לשמוע זאת, מבלי שתהיה לי האפשרות למצוא את הילד ולעזור לו.
זמן רב כבר חלף מיום עזבי את הארץ. קשה לי לתאר לעצמי, כיצד נראים בה הרבה דברים. אני משער את הרגשת אמא ופחדה. מדי בואך הביתה, ספרי לה על מה אני כותב לך ועזרי לה לעבור תקופת-סבל זו.
במכתבך את כותבת על זיקנה. מפליאני הדבר, הריני זקן ממך ובכל זאת איני מרגיש את עצמי זקן. להיפך. המרץ מתחיל רק עכשו להצטבר בי. פעמים גופי חולה מחמת השתוקקות לעבודה קשה. שטויות לדבר על זיקנה בגיל של פחות מ-25. הרי את מתחילה עכשיו לחיות. עליך לעשות עוד הרבה דברים בטרם תזקיני.
לכשאשוב לארץ תראי, שאין בדעתי, כלל, להזקין כל-כך מהר וגם את, אל-לך לדבר על זה. עליך לשמור על בריאותך ולהיות צעירה.
תני בשמי נזיפה חמורה לנחום ודרישת-שלום ואמרי לו, שגם השתקן הגדול ביותר יכול לכתוב כמה מלים.

לעת עתה שלום וכתבו
שלך
שלמה



20.5.45
ח' בסיון תש"ה
שרה יקרה שלי

תהום-התהומות של הגלות נפערה הערב לעינינו. וכך היה הדבר: חונים אנו בעיר האיטלקית האחרונה שבזוית יוגוסלביה-אוסטריה-איטליה, וה"מגן-דויד" שלנו מביא אלינו ללא-הפסק את היהודים, נושאי מוראות-השואה. סמל-הבריגדה שעל כתפי מראה לי, עד כמה שנואים היינו ועד כמה השתדלו המרצחים הגרמניים להשפילנו. אבל הוא גם מראה, שעוד לא פסו אמונים גם בין האיטלקים. עתים קרובות למדי, יש וניגש אלי איטלקי ושואל לפשר הסמל. וכאשר אני מבאר לו פשרו - הוא מעריך אותנו.
באו אלינו שתי יהודיות מפולניה. בקשתן הראשונה היתה שלא נגלה לאיש זהותן הלאומית. במהלך השיחה הראתה לי אחת מהן את הצלב הענוד על צוארה. לשאלתי, מה צורך יש לה עכשו בצלב? - השיבה: רבות הסיבות לכך. למשל: עשיר איטלקי מבקש לשאתה לאשה וכן מאוהב בה קצין איטלקי (מכל משפחתה שרדה היא בלבד). היא מסכימה לעלות לארץ, בתנאי שיבטיחו לה שתלמד בטכניון, תהיה פטורה מעבודה, ומשרתת תעמוד לרשותה.
בערב נכנס למחנה צעיר יהודי, כבן 27, טיפוס "היהודי הנצחי" הנודד. לפני פחות משבוע היה בבודפשט. ים-של-צרות-ובזיונות עבר עליו שם, וכרגע הוא אדיש לגמרי לגורלו ולעתידו (אילו ראית פרצופו!). אין הוא מתאמץ, כלל, להגיע למשהו. תהום איומה לעיניך!
מה-מאוד רציתי כבר לגמור עם זה, לחזור לארץ ולחיות חיים פרודוקטיביים. שמחתי מאוד לקרוא בעתון על שני הדויד'ים. מסרי להם ברכה בשמי ואמרי להם, שכל פלוגת מהנדסי הבריגדה שמחה לשחרורם.
תנאי-החיים במובן החיצון, או יותר נכון, בהשוואה לתנאי-חייהם של האיטלקים, וביחוד בהשוואה לחיילי טיטו, הגרים בשכנות אתנו - הם נהדרים.
דרך-אגב: הגשתי בקשה לחופשה בארץ ואני מקוה שתאושר לי עד סוף החודש. אם אקבלה - אז אהיה אצלך בחודש הבא.
הערב אני קצת נרגש מכל מראות היום, לכן אפסיק. דרישת-שלום לבבית לנחום.

שלך
שלמה



בית-חולים, 5.9.45
כ"ז באלול תש"ה
לשרה ונחום, שלום רב,

ממכתבי תבינו שאני חולה. נפגעתי בעצם הבריח בתאונת אוטו. אל-לכם להיבהל, כי שלומי טוב. בסוף השבוע יורידו את התחבושת.
אני מתפלא על שאתם כה קמצנים בכתיבה. אפילו מכתב אחד לא כתבתם לי. מתקבל אצלי הרושם, כאילו, פגעתי בהם. אם כך הדבר, אבקש סליחתכם - אלף-אלפי פעמים. מתאר אני לעצמי שאתם עובדים קשה ואין שעתכם פנויה ל"איזה" אח במרחקים.
עליכם להבין, שלנו אות מהבית הוא דבר יקר מאוד. נדמה לי שכל יום מביא עמו חדשות וגם על הישנות אפשר לשוחח.
גמרתי עתה הקריאה בעתון ומצב-רוחי מרומם מאוד למקרא החדשות הטובות מהחזית. יתכן שבקרוב אהיה גם אני מהחוזרים מהשתתפות בפעולה. אמנם גרגיר קטנטן באפרט (מנגנון) גדול, אבל גם זה משמח אותי.
אצלכם בקיבוץ נשמעות עתה, ודאי, צריחות התינוקות יחד עם קריאות התרנגולים - הבטחה טובה לעתיד כולנו. כי תרנגולים ותינוקות הם מהסימנים הראשונים לחיי-כפר. אמנם, משונה קצת בעיני ואולי גם בעיניכם הצרוף כפר-קיבוץ ארצישראלי ו'. אבל אין דבר: תינוק ותרנגול הם סימנים מובהקים להתחלה - מרחב שדות וברכת עם עובד. היו שלום.

שלכם
שלמה