קשתה עלי הכתיבה, קשה לי לספר על חבר שהיה לי כל כך יקר, וכל כך חביב על כל החבריא. קשה לי להשלים עם המחשבה שהנה אני מעלה את זכרו של אברהם, והוא - גופו אינו קיים עוד.
והזמן עושה את שלו. עוברים שבועות וירחים, האביב מפנה מקום וקיץ. כתמיד השמש זורחת, מאירה. והוא איננו עוד אתנו. אנו חים את ימינו היומיומיים כתמול שלשום והוא איננו, איננו. קשה לי לפעמים לתפוס את מובן המילה. אני חוזר ואומר לעצמי אברהם איננו. אברהם נפל בלטרון. ראיתיו מונח בודד, מחבק את אדמת הטרשים הקרה. מחייך את חיוכו הרגיל, הירח שופך את אורו בלט. ואנחנו הלכנו, עזבנוהו בדד מול ים מרצחים.
סלח לנו, אברהם, סלח שהשארנוך שם. מחל לנו שלא הבאנו אותך אלינו למנוחת עולמים. אבל כזה הצו היה. זה היה הכרח המציאות. מציאות ההתקפה והנסיגה המהירה.
יצאת מאחורי המחרשה ואחזת ברובה. יצאת יחד אתנו מולדת לבנות. בית משותף, בית של חיי שיתוף ושויון. אבל הכרח הזמן הפנה אותנו לצו אחר, צו המלחמה, מלחמת העצמאות. לא אכתוב עליו הרבה ולא אספר גדולות עליו כי זה יפגע בו. כי פשוט היה, פשוט וכה חביב. האדם הצוחק קראנו לו. כי תמיד צחק. אף פעם לא ידענו אם ברצינות הוא מדבר או צוחק. כזה היה. ער, שופע חיים וצופה תמיד לטובה. מדי הזכרי בו, רגש של תמימות מתעורר בי. חבר היה, טוב היה לשבת אתו, טוב להיות שותף בעמדתו, טוב היה לעדור ולחרוש יחד אתו. טוב היה לצעוד איתו אוחז במקלע, לצעוד קדימה למול פני הלילה האפל, תמיד מחונך, עליז וחביב. אהבנוהו את אברהם שלנו, מכה גדולה הוכנו. אך ידענו לא יחידים לסבל וליגון הננו. רבים הבוכים על חבריהם ובניהם. בזכות הנופלים האלה נצחנו. ישארו אלה חרותים בלבנו לנצח.
יוסף וינרוב
הכשרת הפלמ"ח גבעת השלושה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח