טוראי אברהם "האדם הצוחק" לידר ז"ל

בצהריי ה- 15.7 החלה הארטילריה של ‘הראל’ להנחית אש תותחים ומרגמות חזקה על כפרים ומשלטים באזור לטרון, במגמה לגרום לבריחת תושבים ולנטישת עמדות, אך היא נמנעה מלהפגיז את 'רכס התותחים', כדי לא לחשוף את המטרה העיקרית של ההתקפה.
על פי עדותם של מ"פ א', 'לוסיק', ושל המ"מ דן כהן היו מספר ליקויים בהכנות:
1. רק מספר מפקדים הספיקו לבצע תצפית - בת חצי שעה בלבד - על השטח. לגבי רוב החיילים היה השטח בבחינת בלתי מוכר.
2. למרות הרצון לצאת בשעה מוקדמת (על פי הניסיון שהורה כי בפעמים שיצאו מאוחר, נקלעו לקראת בוקר לקוצר זמן), יצאו, בסופו של דבר, קרוב לחצות, בגלל מחסור במכוניות להסעת האנשים.
הוותיקים יצאו לפעולה ברגשות מעורבים: הם זכרו את הקרבות הקשים שכבר התנהלו באזור לטרון ואת הקורבנות - דבר שגרם להם להרגשה רעה - ומצד שני ידעו, כי יש להם חשבון לסגור עם לטרון.
הפלוגות ביצעו מסע רגלי של כ- 15 ק"מ, שארך כשלוש שעות והיו בו עליות ומורדות, סלעים וקוצים, כל אלה היקשו על סחיבת המקלעים וארגזי-התחמושת. הסיירים לא הכירו את הדרך די הצורך וטעו מספר פעמים, דבר שגרם לאי-ביטחון ולחששות: האם הסיירים הולכים בדרך הנכונה שתוביל למשלט שאליו צריך להגיע? האם יספיקו לנהל את הקרב לפני עלות השחר? את הקטע האחרון עברו כשיריות שנורו מהמשלט הירדני לעבר הפלוגה של 'זומה' (זלמן כהן) עברו מעל לראשיהם.
כאשר הגיעו שתי המחלקות הראשונות לקרבת המשלט, ניתן לאנשים זמן למנוחה, שנוצלה בעיקר לשתייה ולהתארגנות. כאשר הגיעה המחלקה השלישית - החלה ההתקפה.
האוייב, הליגיון הירדני, היה מחופר היטב וקשה היה לאתר את עמדותיו. מפקדי הפלוגה הקימו את החיילים ממנוחתם, ארגנו אותם והחלו להסתער במעלה הגבעה לכיוון המשלט. הקושי העיקרי היה לעבור את הגדרות שהקיפו את המשלט. ככל שהתקדמו חיילי הפלוגה התוקפת והשתלטו על עמדות נוספות, נטו הירדנים לנטוש עמדות ולסגת לעבר משלט אחר. כאשר הקרב התנהל בטווחים קצרים, ניתן היה לשמוע פקודות מפי המפקדים הבריטיים, שניסו כל העת לדחוף את חיילי הליגיון.
המ"פ לא הצליח להודיע למג"ד על כיבוש המשלט, משום שלא הצליח למצוא את הקשר. הוא לא ידע כי הקשר נפגע בראשית ההסתערות ומכשיר-הקשר יצא מכלל שימוש.
מפקדי האוייב החליטו לפתוח בהתקפות-נגד עוד באותו לילה. שתי התקפות של מחלקות חי"ר נהדפו ללא קושי, אלא שאז התקרבו למשלט מספר משוריינים של הליגיון ותקפו את הפלוגה. בשל ההנחה שלא ניתן להגיע למשלט זה ברכב (בתצפיות לא נראתה כל דרך המגיעה למשלט והגבעה נראתה סלעית ובלתי עבירה), לא נלקחו כלי-נשק נ"ט (כדי לא להכביד על החיילים).
המשוריינים התקרבו מאוד והחלו לירות לעבר העמדות, דבר שגרם לחיילי הפלוגה להיבהל, להתפזר ולברוח - שכן לא הוכנו לכך, ולא התנסו בהתקפת משוריינים מטווח כה קרוב. המפקדים לא נרתעו ונתנו דוגמא אישית בכך שירו לעבר המשוריינים, זרקו לעברם רימוני-יד - וגרמו להם לסגת כמה עשרות מטרים. הודות לכך הצליחו להחזיר את החיילים לעמדות. במיוחד הצטיין הרס"פ יהודה אפיריון, שעבר בין העמדות, עודד את הלוחמים וסייע לטפל בפצועים.
עם שחר היה המצב כזה: המשלט שחלש על המשלט שכבשה הפלוגה - היה עדיין בידי הליגיון, מצב שאיים על הפלוגה בהמשך היום.
בהעדר מכשיר קשר, לא ניתן היה לקבל מידע ממיפקדת הגדוד על הכוחות האחרים.משלטים נוספים היו אמורים להיכבש בידי שתי הפלוגות האחרות, אך הן לא נראו בשטח. התחושה הייתה, שהפלוגה נמצאת לבדה בשטח.
המ"פ חשש כי בשעות היום עלול המשלט להיות מכותר, ללא יכולת לקבל עזרה. נשק כבד או נ"ט לא היה בנמצא והיה ברור כי האוייב מצוייד היטב ויש לו יתרון בכמות הלוחמים ובאמצעי-הלחימה. מכיוון שפעולת הפלוגה נועדה להיות חלק מתוכנית כוללת - שלא נראה שהתבצעה - הגיע המ"פ להחלטה כי הוא עלול לסכן את הפלוגה ללא צורך וללא הצדקה אם יישאר בשטח. לפיכך, החליט לסגת.
כל מחלקה קיבלה הוראות באשר לנתיב הנסיגה שלה (בשלב הראשון לעבר משלט 58 ומשם לעבר המשלטים 7 ו- 8) והוצמדו אליה הפצועים שיכלו ללכת או שניתן היה לשאת אותם. חילוץ הפצועים מהשטח התבצע הודות למבצעי גבורה. בעת הנסיגה ירו הערבים לעבר הנסוגים, שהתקדמו בחסות הסלעים שנמצאו בשטח. עם זאת, היו מספר פצועים במצב קשה, שלא ניתן היה לטלטל אותם והחובש דוד מילר גילה גבורה עילאית בכך שהודיע כי הוא מתנדב להישאר עימם. כל הפצועים נרצחו בידי הליגיונרים. לקראת השעה 07:00 הושלמו נסיגות היחידות השונות.
בפעולה זו נהרגו 18 לוחמים - גופותיהם הושארו בשטח - ונפצעו 15.
שמות ההרוגים בהתקפה הרביעית: אפיריון יהודה; בן-תקווה אברהם; גרובר חנן; הויזר ליאון; הירש אליעזר; וייל מאיר; זילברשטיין חיים-מרדכי, זיסו זאב; ירוחמזון ברוך; לוין צבי; מילר דוד; מתן יוסף; עודי שמעון; עינצ'י יחזקאל; פינקוס שמחה; פרצ'יק אליעזר; קרמר יעקב; רגילנט ירמיהו;