השם קלר (הן כך קראנו לך!) מעורר בנו אסוסיאציות עליזות, שמחה, מרץ, ריקודים סוערים ונענוע בלורית שחורה. אילו שאלנו אותו איך היה רוצה שיתקיים כנס לזכרו היה בוודאי רוצה שיהיה עליז, שניהנה יחד ונעלה חוויות וזכרונות.
עם גיוסו של קלר נפתח בפניו עולם חדש שאולי שינה אותו, אך לא דיכא את אהבת-החיים שלו. בשריון גילה את מפלצת-הפלדה, הטנק, אשר ממנו החליט לא להיפרד. הטנק הפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. לאחר התלבטויות לא מעטות ניגש לקורס מפקדי-טנקים. ולמרות שנעשה למפקד-טנק, לא השתמש בסמכותו כמפקד. קשה היה לו להתעלם מן היחסים החבריים שנוצרו בינו לבין החניכים שלו, ולראות עצמו כמפקד.
... רק רצון עצום לקרוא חמס על העולם המחורבן הזה, שלוקח מאיתנו את הטובים בחברינו, ומשאירנו "מחפשים את הצפון", מנסים לסתום כאב במילים יפות, מילים שנשמעות ריקות מתוכן וחסרות-רגש. מעין חלל ענקי, שלעולם לא ייסגר בנו.