אלבום תמונות
לזכר בננו נמרוד
הוא נולד, כמו כולם, לא קטן לא גדול,
למד להלך, כמו היה זה אתמול.
מלה ראשונה. בסתם יום של חול...
ועכשו הוא אינו, טמון הוא בחול.
בן, היה הוא "יחיד" ומלא הפתעות,
לנו זכור ב"רבים" מבעד לדמעות.
ישנו מודי של גן ויש של בית ספר
ישנו זה שצמח.. באדמות עמק חפר.
ומודי נוסף בתיכון, במדים,
ומודי שהטיס מטוס בשחקים,
שריונר, האוהב את עמו וחיילו
וזה שנפגע כשהסואץ לשמאלו.
מודי בגן, חיש מהר מתגלה,
שאיננו רגיל ובכל מעולה,
בריכוז, בשירה, ביציאה במחול
בבנית ארמונות בארגז החול.
בבית ספר הינו בעיה חמורה
לתלמיד, לשרת וגם למורה,
שולט בשפה (בדקדוק, בתחביר)
לבוגר וצעיר מתקן ומעיר
חשבון הוא יודע, תמיד הוא משיב,
עוסק בשלו ובכל זאת מקשיב.
בפנימיה הצבאית, זהו מודי אחר:
מראה של ילדון ובכל זאת בוגר.
מתחרה בגדולים במסלול, בצניחה,
במטווח הקליעה, בחפירת השוחה.
אינו מותר על מסע אלונקות
ושואף לציון "מעולה" לפחות.
בגמנסיה הרצליה, מודי נוסף,
חבר טוב שאינו מגביה האף,
מצטיין בהומור למורת-רוח מורים,
אך לקול צהלתם של החברים.
הוא בועד כתה, במערכת עתון,
כותב, מאייר ומפיק גליון,
נלחם בקיפוח המכוון לזולת
עוזר ומסייע לכל בן לכל בת.
וישנו נמרוד, מט"ק בשריון,
שאצלו בטחון זהו ערך עליון,
הוא לא יגע בזבוב ולא בצרצר,
אך מוכן להרוג... כשהעם במיצר,
מצטיין במקצועות, ובצמ"פ מתבלט,
בקורס מטקים בחומר שולט
וכך במהירות הריהו נשלח
לקורס קציני טנק ותותח.
ביום כפורים הוא נשלח לסיני,
אינו מהרהר אם כל זה כדאי,
חשוף בצריח יוד-גימל ימים,
בולם ותוקף ומתפלל לפעמים:
"שהכל יגמר ונפסיק להלום,
ושהביתה נשוב סוף סוף בשלום".
כך עומדים, וכלל ללא הגיון,
מודי מגן עד מודי שריון,
צמודים הם עומדים מרפק למרפק,
ואין-מי לנשק ואין-מי לחבק.
י"א שנים מאז הוא הלך
הכל עוד טרי, דבר לא נשכח.
הוא נולד כמו כולם, לא קטן לא גדול,
בגר ונפל ונשאר רק השכול.