סג"מ נמרוד מודי הררי ז"ל

אלבום תמונות

בננו מודי

קראנו לו נמרוד, על שמו של חבר, אשר נפל בתחילת מלחמת השחרור והוא כבן 19.
אנו החלטנו, כי נמרוד יהא שמו, אך אחותו הבכורה (לה טרם מלאו שנתיים), התקשתה לבטא שמו וקראה לו מודי. ומאז היה הוא מודי של כולנו.
מודי השובב והפיקח, מודי האחראי והגאה, הנבון, האוהב והעיקש. ואולי מעל לכל, מודי בעל השרשים.
דור שביעי בארץ (מצד אמו) ודור שלישי בכפר אביחיל, להוריו אשרה ויוסקה, נכד לאלישבע ומנחם ויס, מרים ונתן הררי.
במלאת לו שנתיים, החל לבקר בגנון. עם שובו היתה סבתא אלישבע חולצת נעליו ומרוקנת מתוכן (כמו מכיסיו), את החול ש"צבר" תוך כדי משחקיו. סבתא יכנתה חול זה בשם "אדמת הקודש" ומודי היה מביא אליה מדי יום ביומו, וכך היה מבשר, שפע של "אדמת קודש".
אותה אדמה עבורה נלחם ובה היה דבק. אצל אדמת העמק או הליס שבנגב, סלעי הגליל וחולות סיני, כולן כאדמת הקודש שבאביחיל.
כאשר פשט בגדי חניך הפנימיה, או מדי השריונאי בבואו לחופשה מסיני עדיין מתלוצץ היה באמרו: "אמא, הפעם הבאתי אתי הרבה מאדמת הקודש". על אדמה זו יצא להגן, עליה לחם בשלבי המיגננה והמתקפה, בתוכה חרשו שרשראות הטנק עליו פיקד וזוהי האדמה המכסה עתה את עיניו.
בעל חוש הומור מיוחד במינו. חריף בתפיסה ובעל כושר בטוי מופלא. לכאורה נחבא אל הכלים ולמעשה, מרכז למצב רוח-טוב. שפע של אמונה ואופטימיות וקץ כה אכזרי.
לימודי בית הספר העממי באביחיל, היו קלים מדי לדעתו. תפיסתו וכשרונותיו, מנעו ממנו כל צורך בהתמודדות. לכן, כשבחר להמשיך בפנימיה הצבאית שליד גמנסיה הרצליה, היה נמוקו העיקרי: שם זה מאמץ, שם ישנו אתגר, בלימודים אלו ואמונים במסגרת פנימיה, ישנה התמודדות. טרם מלאו לו י"ג שנה וכבר חיפש אתגרים. לא עודדנו אותו לכך, אך משהחליט, נחושה היתה החלטתו ולא עמדנו בדרכו. נמוך היה מבני גילו וקל במשקל (רק עם גיוסו לצה"ל צמח והפך לגבר), המאמץ הפיזי שהיה כרוך בחיי הפנימיה, נראה כי הרתיעו אותנו-ההורים, יותר מאשר אותו. משהתגייס לחיל השריון, החל רואה בצ.ה.ל. מטרה ומסגרת בעלי חשיבות מירבית ואת שרותו הממושך (שש שנים), כשליחות מקודשת. חתום היה לשש שנות שרות ולא הוציא את שנתו הראשונה.
מודי שלנו אהב את הארץ. דבק בשריון אך מאז ומעולם יצאה נפשו לשחקים. בילדותו חלם להיות טיס, כמרבית ילדי ישראל, אך משהוצרך להרכיב משקפים (והוא בן תשע בלבד) הבין כי שערי חיל האויר ינעלו בפניו. בעקשנות וכח הרצון בהם ניחן - הקדיש שעות לקריאת ולימוד נושא התעופה ועם סיימו את לימודיו בגמנסיה, נרשם לקורס אזרחי לתעופה. כל יום חפשי, כל שעה פנויה מיועדים היו לטיסה אך את השלב "מוכן לטיסת סולו", אליו הגיע, לא הספיק לממש.
בחיל השריון, חלף תוך זמן קצר על פני מסלול המקצועות וסיים בהצטיינות קורס מפקדי טנקים. מבית הספר לקצינים בו היה חניך, נקרא לפתע אל המלחמה, - אל הטנק. בשלשה עשר ימי קרבות עקובים מדם אבד חברים ומפקדים, עמם בלם את פלישת המצרים ועמם הגיע בין הראשונים, לגדות תעלת הסואץ במתקפה הנגדית.
שלושה עשר ימים, שכל שעה בהם סכנה וכל דקה הקרבה, לוינו אותו הוריו וקרוביו, בתפילה ובתקווה.
מודי, גאה באחותו הבכירה נגה, מקנטר בחיבה את אחותו הבינונית איילת ומאוהב ללא גבול באחותו הקטנה חן, מלא את ביתנו בצחוק ושמחה, בחווית ושירה, והלך והותיר אחריו זכרונות וגעגועים, מכתבים וריקנות.
כנמרוד, על שמו נקרא, כך גם מודי שלנו, נתן את נפשו במלחמת מגן. גם הוא כבן תשע-עשרה בהלקחו מאתנו. עמו חלפה השמחה, התקוות, החלומות ונותר הכאב בלבד.

אמא ואבא.