ההתיחסות אל ברוריה בלשון עבר הנה בלתי אפשרית, ולא נתפסת, אין ניחומים.
בעמידתה הגאה, באצילות הופעתה ובמנהיגות שקרנה ממנה היה שלוב נדיר של חום, יפי-נפש וסמכותיות.
לוותי את ברוריה כמעט משך כל מהלך שרותה, תקופה מסויימת צמוד ביותר כמפקדת שלה ולעתים רחוק יותר, - כי גם כשלא היתה במערך הח"ן נהגה להתייעץ, ולבוא מדי פעם לספר מה מעשיה ואיך הרגשתה.
כל העת היתה ברוריה קולגה יותר מפקודה. ראיית הדברים הבוגרת והרחבה שלה והיכולת שלה לנתח את המצבים השונים בבהירות אך בלי להזניח את האנושיות נתנו לה מקום כבוד ביחידות השונות בהן שרתה אצל כולם, מפקדים ופקודים כאחד.
זכורה לי באופן מיוחד הדרך בה טפלה בחיילת בעייתית שהיתה פקידה שלה באל עריש. אז עוד היינו מודעים לשיטות "החזוקים" שהיום הן "במודה" וברוריה עם הגיון בריא וההבנה הנכונה פתחה עם אותה חיילת שיטה של חיזוקים למעשים טובים והתעלמות ממעשיה הגרועים ובכך הביאה אותה להיות חיילת אחראית המבצעת כל המוטל עליה.
הרבה חיילות ראו בברוריה דוגמא אישית אותה נסו לחקות הן בהופעה הן בצורת הדבור ואותה לקחו כמודל של "להיות כמו".
צד אחר של ברוריה, שלא רואים אותו כמעט אצל האחרות, היה הקשר הנלא הביתה. לא היה דבר קדוש, נעלה, מכובד ונערץ יותר לברוריה מאמה. אם אותה אהבה בכל מאודה ועשתה כל שיכלה כדי להקל עליה "לשמח אותה" ולעזור לה...
... כמה חום, אהבה וגאווה לאחות ולמשפחה. תמיד נוצצו עיניה כשדברה עליהם. על שתי האחייניות הנפלאות ואל כל "החכמות" שלהן...
לא היה בלבה רע על איש. הבינה את האחרים תוך גלויי אמפטיה שרק מעטים יכולים להבין מה פרושה. גם כשכעסה לא הראתה, שמרה לעצמה. לא ערכה בקורת, תמיד ראתה את היפה והטוב באחר.
כל כך אהבנו אותה, כל כך כיבדנו אותה.
תישאר סמל לכל מכריה.
=================
עמירה דותן, סא"ל
סגן ק. ח"ן ראשית