אל תמותי, ברוריה, אני לוחשת אליה, ברוריה, אני צועקת, את נולדת ?
אני שומעת אותה צווחת יולדת עצמה לארץ אחרת כולם מניחים עליה פניהם.
ברוריה, שכל ימיה עץ היתה, מושכת עצמה שרש אחר שרש מן הקרקע והולכת, אילן יחף, אחורנית.
אמה רצה אליה לכסותה עפעפיה מורמים כתכריכים מתוחים כשברוריה לאחור הולכת עלוה צפופה, סבך.
ברוריה, אומרת אמה, מרימה בדקיקות את השלכת, לוטפת את שרשיה המותירים תעלות פעורות ברכות כשברוריה לאחור הולכת חרש, ומקומה אוספה אליו.
ברוריה, אומרת אמה שהיא טפה שקופה תלוי בקצה-ענף.
רבקה מרים.