(מתוך "פלמ"ח הראל 3 - 29.3.49)
לשבעה למותו של יעקב שפיר (דברים שנאמרו באזכרה)
בתוך סערת הקרב בין ההתפוצצויות של פצצות ופגזי תותחים הידיעה העצובה השגתנו.
בתוך סערה זו לא ידענו, לא הבחננו עוד מה גדולה היא אבדתנו, מה גדול הכאב; כי מוחנו מהותנו היו נתונים לקרב ולתפקיד. אך שככה סערת הקרב ושקט השתרר בחזית, הרגשנו. מה גדול הוא הכאב: רבים היו מאתנו שכחלום סיוט נראה להם דבר נפילתך; השלנו את עצמנו כי רק נפצעת קשה, ואולי לשבי נפלת, אבל דברי חבריך לכתה עליהם ממונה היית פזרו מחשבות אלו.
ואתה נשארת שם באדמה; ידענו פשר אבדן חבר מהו. יעקב, עשינו הכל למען תת לך הכבוד האחרון לחבר לנשק ולמשק, לחבר לחזון ולהגשמה. אך המלחמה הזו הראתה עד היכן אכזריותה מגיעה. חברך להכשרה רצו לצאת ללב עמדות האויב להוציאך משם ולהביאך למקום, בו את הארץ לאהוב למדת, בו למדת להיות כזה שהיית, אבל לא ניתן לנו הדבר, כי אי אפשר היה. אתה נשאת שם - רוחך תלוה אותנו בכל. בקרב ובבנין. חזוננו השיבולת והחרב שכה הערצת אותו, כה אהבת אותו, יוגשם. דרכינו להגשמה ספוגת דם היא, הנך כבר החבר השמיני מני יקירנו שנפלו למען חרות המולדת.
זכורני היטב את דבריך באספה האחרונה עת התוכחנו אם להצטרף לגוש שבא כבר לנחלה או לצאת כגוף עצמאי, ואז אתה בפשטות אמרת מלים אלה:
"אם חונכנו להתישבות ולבנין ואנו רוצים בזאת, אז לצאת להתישבות ולהתחיל לבד במלאכה". כן יעקב לא ידעת אז כי אתה לא תהיה בין מגשימי דבריך. דבריך יצאו לפועל הם יהיו נר תמיד לפנינו אשר יורו לנו את הדרך לאן...
חלומך יתגשם ובזה נמצא תנחומים.
יהיה זכרך זכור אתנו לנצח.
חברך שרגא ס.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח